העלוקות (קומדיה)

כַּמָּה קָשֶׁה הוּא גּוֹרָלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ./ אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת טוּב לִבּוֹ/ וְאֶת אַהֲבָתוֹ לָעָם, אֲבָל/ אֶת שְׁגִיאוֹתָיו – אִם זֶה הַשֵּׁם אֲשֶׁר/ נִתָּן לָתֵת לְהַכְרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ/ לָהֶן, וְכָךְ תָּמִיד! מְחִיר – אוֹתָן/ הַכֹּל רוֹאִים וּמְגַנִּים בְּפֶה/ פָּעוּר בְּזַעֲזוּעַ מְדֻמֶּה./ וְרַע מִזֹּאת – כְּכָל אֲשֶׁר יֵיטִיב/ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת, כָּךְ תָּיעֳצַם/ כְּלַפָּיו שִׂנְאַת הַקַּנָּאִים, אוֹתוֹ/ צָבָא שֶׁל נָמוֹשׁוֹת הַמְּבַקֵּשׁ/ דָּבָר אֶחָד: לִפְגֹּעַ בִּשְׁלוֹמָהּ/ שֶׁל מַמְלַכְתֵּנוּ עוּץ (...) וְכָךְ יֹאמְרוּ הַמַּלְעִיזִים בִּזְדוֹן/ לִבָּם: "אֵיכָה הָפְכָה זוֹנָה קִרְיָה/ נֶאֱמָנָה, אֵיכָה נֶחְמַס עוֹשְׁרָהּ/ בִּידֵי חֲצַר הַמְּלוּכָה. אֵי אָז/ פָּרְחָה לָהּ עוּץ וְשִׂגְשְׂגָה,/ שָׁלוֹם הָיָה אָז בְּחֵילָהּ, שַׁלְוָה/ בְּכָל אַרְמונוֹתֶיהָ. אֲבָל יוֹם/ אֶחָד נֵעוֹרְנוּ, וְהִנֵּה מַלְכֵּנוּ/ נִהְיָה לְשֶׁרֶץ מְשֻׁנֶּה!/ אֶתְמוֹל אָדָם – וּמֵעַכְשָׁיו מַקָּק!/ אַךְ הוּא – רְאוּ זֶה פֶּלֶא – רַק רָקַק/ מִפִּיו עִסָּה שֶׁל רַעַל, וְהִמְשִׁיךְ/ לִמְשֹוֹל כְּאִלּוּ כְּלוּם. וְהַנָּסִיךְ –/ הָפַךְ לְעַכְבְּרוֹשׁ, וּפִיו מַצְחִין/ מֵרוֹב לִכְלוּךְ, וְאִישׁ אֵינוֹ מַבְחִין./ וְהַמַּלְכָּה – גַּם הִיא שִׁנְּתָה צוּרָה,/ וְנֶהֶפְכָה חִישׁ קַל לַחֲזִירָה,/ הַמִּתְפַּלֶּשֶׁת בְּשִׂמְחָה בַּבֹּוֹץ/ וּמְמַהֶרֶת בְּלִי הִסּוּס לִנְעוֹץ/ נִיבֶיהָ בְּאוֹצַר הַמַּמְלָכָה./ וּמָה מוּזָר – מַחֲצִית הָעָם כְּרוּכָה/ עֲדַיִן אַחֲרֵי הַמִּשְׁפָּחָה! (...)."/ וְכָךְ יֹאמְרוּ, וְעוֹד יוֹסִיפוּ שֶׁמֶן/ וְעֵצִים שֶׁל שֶׁקֶר לַמְּדוּרָה./ כַּמָּה נוֹרָא הוּא קוֹל לָשׁוֹן הָרַע./ [משתתק. חושב. מגרד את ראשו. מסתכל לצדדים, ואז פותח שוב]/ וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַחֶרֶת, שֶׁיָּצָא/ שָׁלִיחַ מִמַּלְכֵּנוּ אֶל הָעָם,/ לוֹמַר דִּבְרֵי אֱמֶת, וּפְעָמָיו/ כְּפַעֲמֵי מָשִׁיחַ. אַךְ דַּרְכּוֹ/ כֹּה אֲרֻכָּה הִיא (...) וְעַד בּוֹאוֹ אֵלֵינוּ/ תַּחֲלוֹפְנָה עוֹד שָׁנִים הַרְבֵּה./ כֹּה אֲרֻכָּה דַּרְכָּהּ שֶׁל הָאֱמֶת./ וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יָבוֹא, כִּי מֵת./ [משתתק. חושב]/ אוּלַי בְּכָל זֹאת יֵשׁ אֵיזוֹ בְּרֵרָה;/ אֵין צוֹרֶךְ כָּךְ לְהִכָּנַע לָרַע./ וַדַּאי קַיֶּמֶת אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת,/ לִפְעֹל כְּנֶגֶד זוֹ הַמַּקְהֵלָה,/ הַמְּחַרְחֶרֶת רִיב, שִׂנְאָה, מָדוֹן./ אֲנִי עַצְמִי אֵצֵא לְבִירָתָהּ/ שֶׁל עוּץ, לְהִוָּכַח בְּמוֹ עֵינַי/ כִּי שֶׁקֶר הוּא וְעָוֶל כָּל אֲשֶׁר/ אוֹמְרִים הַמַּשְׂטִינִים עַל מֶלֶךְ עוּץ,/ וְאָז אָזֵים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר/ בֶּאֱמֶת פְּשׁוּטָה שֶׁקַּל לִרְאוֹת.