כל מה שלא סיפרתי

נפלא, נפלא, נפלא. זה מה שיש לי להגיד על הספר הזה. וזה לא קורה לי הרבה. איך היא כותבת, איך היא מספרת, איך היא חודרת לנפש של כל אחד מגיבוריה, באיזו עדינות ובאיזה אומץ. ודווקא בכלל לא קל לקרוא את הספר. אמנם הספוילר מופיע כבר בעמוד הראשון, במשפט הראשון – "לידיה מתה": נערה בת שש-עשרה טבעה באגם, מותירה מאחוריה הורים הלומי צער, אח בכור ואחות קטנה, במשפחה מעורבת סינית-אמריקנית. מה עוד יכול להיות לקרות להם שיהיה גרוע מזה. אבל מעמוד לעמוד את חשה איך לבך הולך ונעשה כבד, איך המועקה הולכת ומצטברת ואת חוששת יותר ויותר לשלומם של האב הסיני, שהוא פרופסור באוניברסיטה, של האם הלבנה, שהיא עקרת בית מתוסכלת, של האח הבכור והאחות הקטנה שנותרו בחיים – ועדיין, האם תפסיקי לקרוא? חס וחלילה. כי חוויית הקריאה בספר הזה היא כמו משקפיים מעורפלים מֵאֵדים שהולכים ומצטללים בהדרגה, ועד כמה שהמראה הנשקף דרכם אינו מלבב, ולעתים מציק ופולח מרוב כאב, את אסירת תודה על מה שאת לומדת להבין מבעד לעדשות החכמות האלה, שהסופרת השכילה להעניק לך בכתיבתה.