אוליבר
אוליבר

אוליבר

בירגיטה סיף

"אוליבר הרגיש קצת שונה". האם יש ילד שלא מרגיש קצת שונה? אם יש כזה ילד, או ילדה, זה כנראה רק מפני שהם לא יודעים לקרוא בשם לדייסת הרגשות המבולגנת שיש להם בלב. לפעמים קל לנו יותר לזהות רגש או מצב נפשי שלנו רק כשאנחנו רואים אותו (או שומעים או קוראים עליו) אצל אחרים; וזה בדיוק אחד מתפקידיה החשובים של ספרות הילדים – להכיר לקוראיה את העולם, בעיקר את העולם הפנימי, המשותף בעצם לכולנו, ולתת לו לגיטימציה ומקום.

כשהייתי ילדה, לא היו כמעט ספרים לגיל הרך על "להיות שונה". רובם עסקו בנושאים שמחים או דידקטיים. מרים ילן-שטקליס הרבתה לכתוב על עצב ובדידות, אבל גיבורי סיפוריה היו באמת די מסכנים כשנשארו לגמרי לבד בבית או הלכו לאיבוד. האם ייתכן שילד מוגן ומטופח שיש לו הכל, כביכול, ירגיש לפעמים נורא? לא זכור לי שבילדותי נפגשתי בגיבורים ספרותיים מהסוג הזה, ולכן התרגשתי כל כך מ"אוליבר". גיבור הספר לא מוצג כמסכן, חלילה: הוא אמנם "הרגיש קצת שונה, אבל מה זה משנה. היה לו עולם משל עצמו, והוא נהנה לבלות בו עם החברים שלו". רק שהחברים האלה כולם בובות קטנות, שאוליבר משחק איתן ולוקח אותן אפילו לבריכה, שם הוא שוחה לבד בעוד הבובות צופות בו מהצד, כשהילדים האחרים משתובבים יחד בקבוצה. ואז מגיעה כפולת היומולדת: בציור רואים בית מלא אנשים וילדים (וחתולים), שולחן עמוס בעוגות ובמגדנות, די ברור שזה יום הולדתו של אוליבר, אבל הילדון מעדיף להתחבא מתחת לשולחן ולהשתעשע עם אחת הבובות שלו. יש אפילו רמז לחיוך קטן על פניו, אבל למטה כתוב: "ולפעמים, בימים מסוימים, הוא פשוט רצה להיעלם".

וואו, השורות האלה נתנו לי בוקס בלב: הלוואי שידעתי כילדה שיש אופציה כזאת, "לרצות להיעלם" אפילו כשמסביב הכל סבבה, כביכול. לא ידעתי, וכל הרגשות ה"לא שמחים" הודחקו יפה-יפה ונזרקו לבוידם, עד שפתחתי להם חלון כעבור עשרות שנים. למרבה השמחה, ממש במקרה מגלה אוליבר (אחרי ש"עבר בג'ונגל הפראי, חצה את הנהר וטיפס על ההר") שלא הרחק מביתו גרה ילדה, שגם היא "היתה קצת שונה", הם מתחברים - וזה סוף הסיפור, שמבטיח לנו שזאת בעצם התחלה של סיפור אחר לגמרי. ספר נהדר לבני 5-3 (32 עמ', תרגמו להפליא, כתמיד, שהם סמיט ואמנון כץ), כעת רק ב-33 שקל בחנות הספרים התל-אביבית "המגדלור", וכאן אפשר להתבונן ב-9 העמודים הראשונים ולהזמין עותק מודפס בהנחה נאה: tinyurl.com/yclzf3ut

כנרת