צליל וצמריר
צליל וצמריר

צליל וצמריר

יאן בירק

להיות שייך – זה צורך אנושי בסיסי, ובוודאי כשמדובר בילדים. צליל הקטנה ואמה החד-הורית עברו לגור בשכונה חדשה, וצליל רוצה לשחק עם הילדים בחצר שמתחת לבית שלה, אבל כשהיא אומרת להם "קוראים לי צליל ואני חדשה כאן", עונה לה אחד הילדים: "אני אריק ואני כאן מתָמיד!" ואף מוסיף "כדאי שתחזרי למקום שממנו באת!" – שזה פחות או יותר הדבר הכי מעליב שתוכלו להגיד למישהו שמעוניין בחברתכם. וכשהילדה שואלת למה, אומר אריק "כי אנחנו היינו כאן קודם!" ומוסיף "תסתלקי מכאן!" וצליל חוזרת לדירה החדשה, שבה אמא קודחת במקדחה ושואבת אבק ועושה רעש איום ונורא, ובלית ברירה הילדונת מסתתרת בחדרה וקוראת ספר על אינדיאנים שרוכבים על סוסים. ובארוחת הערב היא מודיעה לאמה שהיא רוצה סוס.

זה המקום לציין שלפי הציורים, צליל היא כהת עור, אפילו קצת יותר מאמא שלה (סוג של "סיפור בתוך סיפור" לקוראים הבוגרים, שיכולים לדמיין את הרקע המשפחתי של הילדה), ואפשר לנחש שגירושה מהחצר היה פחות מיידי ונחרץ, אם בכלל, אילו היתה בהירה כמו הילדים שמשחקים בחצר. ואפשר גם לנחש מה מסמל הרצון שלה בסוס משלה, ולמה היא מזדהה עם אינדיאנים. אבל לא מוכרחים – כי הסיפור חזק גם ככה, והוא מתאים לכל מצב ומקום שבו דוחים את האחר רק כי "אנחנו היינו כאן קודם", ואולי לא במקרה נכתב בגרמניה, ולא יזיק לחשוב גם על עצמנו כאן, במאקרו ובמיקרו.

אבל הבה נחזור לסיפור העדין והיפהפה הזה, שמצליח להעביר טונות של רגש בלי טיפה של רגשנות. "הסוס צריך להיות קטן מספיק כדי להיכנס למעלית!" מבינה צליל, ומיד יוצאת לחפש לה פוני. לא אגלה לכם איך ואיפה היא מוצאת את צמריר, וגם לא איזה מין בעל-חיים הוא – את זה תוכלו לראות בציורים – אבל כשהיא מביאה אותו הביתה, אמא שלה אומרת שעליה "להחזיר אותו למקום שממנו הוא בא". מזל שאמא מסכימה להשאיר אותו עוד קצת, כי פתאום נשמע רעש מלמטה ומתברר שהאריק המעצבן הזה נפל ונפצע, ואז מוכיח צמריר שהוא פוני לכל דבר, וצליל מוכיחה שיש לה תושייה מצוינת וגם לב רחב, והסוף כל כך יפה ומרגש, שלא בא לי לקלקל לכם ולגלות – תצטרכו לקרוא אותו בעצמכם. ספר מקסים, מקורי ורב-רבדים, כתוב ומתורגם להפליא (מגרמנית: חנה לבנת, 62 עמ', מנוקד) שיפתח את הראש להורים ולילדים בני 8-5.

סיגליות

צליל וצמריר