שלום כיתה אֶלֶף
רוני אלדד, רון לוין
אחת מתכונותיה היפות של העברית בעיניי היא שצריך קצת אינטליגנציה וחוש לשוני טבעי כדי לקרוא אותה נכון (האם זה יתרון או חיסרון? לשיקולכם) – ולכן המטלה גדולה מדי על קרייני AI, למשל, ששיבושיהם המגוחכים הפכו מזמן כר פורה לבדיחות. ועד שהקורא הצעיר יתבגר ויפתח את הכישורים הנדרשים לקריאה שוטפת, הטקסט העברי מוגש לו בניקוד – וזו הסיבה היחידה, אגב, ללַמד קצת ניקוד במערכת החינוך, והלוואי שמישהו שם יקשיב לי סופסוף: כדי לדעת מתי נדרש קמץ או פתח לצורך A, ומתי סגול או צירה לצורך E וכן הלאה (שלא לדבר על כישורי שפה הנרכשים אינטואיטיבית ממילא), אין שום צורך להכביד על ילדים ובני נוער שאינם להוטים להעמיק בתחום, לכל הרוחות(!!!), ומי שכּן מעוניינים יוכלו לבחור בלימודי לשון מוגבר ו/או בחוג אקדמי, להנאתם.
על כן, ממש לא פלא שהילד "שָׁקֵד מְסָרֵב לְנַקֵּד./ זֶה בְּסֵדֶר גָּמוּר וְהַכֹּל,/ הוּא לֹא חִיָּב כְּלוּם, וְהוּא יֶלֶד גָּדוֹל./ אַף אֶחָד לֹא יַחְלִיט עַל שָׁקֵד". הוא יודע לקרוא גם בלי כל הקווים והנקודות (למעשה הוא לא בדיוק נדרש בספר לנקד, אלא רק לדעת לקרוא ניקוד), רק שלפעמים הוא קצת מסתבך בגלל מלים שיש להן יותר מפירוש אחד כשהן לא מנוקדות: קוּפּה ו-קוֹפָה, אֶלֶף ו-אָלֶף ועוד כמה הסתבכויות מאוד מצחיקות וגם קצת מפדחות... עד שבסוף – אתם בטח מנחשים בעצמכם. ועם זאת, אם התעורר בכם חשש לחשד בדידקטיות, הסירו דאגה מליבכם, כי הספר כל כך חינני ומתוק והחרוזים כה מלבבים והסיבה כל כך מוצדקת, שלדעתי זהו ספר חובה לכל מי שמתחיל ללמוד לכתוב ולקרוא.
בכל פעם שאני מגלה ספר מחורז בחן ובמקצועיות, בהומור ובקפדנות והעיקר, בכישרון – אני מריעה, אז הנה: כיפאק הי! וכדאי גם לכם להריע בלב ולהניח עליו יד לטובת גילאי ראשית הקריאה הקרובים ללבכם, כי כל ספר כזה הוא נכס לדורֵי-דורות (או לפחות, כל עוד ימשיכו לקרוא כאן אותיות עבריות עם נקודות וקווים). הציורים של רון לוין מתוקים ומלאי רגש והבעה (ערכה: נטעלי גבירץ, 36 עמ'), כעת בהנחה נאה באתר ההוצאה.
עם עובד