אלה היו השמים

המספר נשאר מסומר למקומו, דומם ומבוהל שמא גילויו יגרום לרצח שלה, ומתבונן באונס כממוגנט, רושם בזכרונו כל פרט: איך נראים האנסים, מה בדיוק הם עושים לאשתו בכל רגע ואיך היא מגיבה לזה, הצלילים, הגניחות, המראות. עבר רק שבוע מאז שחזר לחיות איתה ועם בנם המשותף, אחרי שנתיים של פירוד. כשהוא שוקע לרגע במחשבות מבולבלות ומפסיק להסתכל, הכל נגמר והם נעלמים. ומה עכשיו? *** "לא יכולתי לומר לה שראיתי את הכל. אבל אם הייתי מחכה שתספר לי, לא הייתי יכול להימנע מההשפלה שכרוכה בזיוף הפתעה, זעם או ייאוש. האם היה עדיף לומר לה שנהגתי כמוג לב, שהייתי שם כל הזמן? (...) זרקתי מבט חטוף אחרון פנימה וידעתי שהדבר שאעשה הוא להמשיך בהעמדת הפנים". ומה שמפתיע לא פחות - גם האשה מעדיפה לא לספר לו דבר. וכך מתחילה תקופה של כמה שבועות שבהם הסוד המשותף הזה רובץ בין שניהם, כל אחד מהזווית שלו, ורק בסוף מבינה הקוראת למה בעצם, והחוטים נקשרים היטב אלה לאלה. אבל באמצע מתזז המספר קדימה ואחורה בכל מה שקרה עד אז, עם עבודתו (תסריטאי בכיר בטלוויזיה) ועם עמיתיו האקסצנטריים לעבודה, עם האהובה המקסימה שעבר לחיות בדירתה עד שזנח אותה לטובת השיבה הביתה, עם בנו הקטן שלומד להתמודד עם המצבים המשתנים בחייו, עם פחדיו וסיוטיו שלו ועם תגובותיו המפתיעות להתרחשויות סביבו.