כל כך גבוה למעלה + קל מאוד, כבד מאוד
סוזן סטרמר
פשטות היא אחת התכונות שאני הכי אוהבת. בעיניי אפילו החיים פשוטים, במהותם – אלא אם הרשית למישהו (לפעמים לעצמך) לסבך אותם. באמנות, כמו בכל סוג של הבעה עצמית (שירה, רישום, פיסול), פשטות היא גאונות: להביע כמה שיותר בכמה שפחות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בספרי פעוטות, שהטקסט בהם אמור להיות כמו שירה – רק המעט ההכרחי – ורצוי שגם האיורים יהיו כאלה.
והנה שתי דוגמאות נהדרות לפשטות גאונית, בלי שמץ דידקטיות – צמד ספרי קרטון לפעוטות על מושגי יסוד: למעלה ולמטה, קל וכבד. איזה יופי! בספר הגבוה הדוב רוצה להגיע לעוגה, ולשם כך נדרש שיתוף פעולה עם אחרים שמוכנים לעזור: בזו אחר זו מטפסות החיות זו על גבי זו – הטף מתגלגל מצחוק למראה התנוחות המגוחכות של בעלי החיים, המשתנות בכל איור – כדי להגיע סופסוף אל העוגה שבחלון, עד ש"פתאום מגיע ילד" ו... אוי! לא, לא אגלה מה קרה, רק שאכן יש דרמה קטנטונת, אבל עם נחמה גדולה וסוף טוב עד מאוד. גם בספר הנמוך, כשפיל "רוצה להתנדנד בנדנדה, אבל הנדנדה לא זזה", החיות מגיעות בזו אחר זו ומשתפות פעולה כדי להטות את הכף, וזה לא פשוט – כי הפיל כבד מאוד! וגם כאן "פתאום מגיע ילד" ו... אוי ואבוי! וגם כאן יש נחמה גדולה ומפתיעה וסוף טוב עד מאוד.
כך לומדים הקטנטנים מבלי משים את ההבדל בין למטה ולמעלה, קל וכבד, דרך סיפור פשוט על שיתוף פעולה, עם עלילה שנבנית עד לשיא ואחריו אתנחתא קומית וסוף טוב. אגב, כל הכבוד להוצאת תכלת שלא נרתעה מדמות החזיר בספר הגבוה – שהרי כל עוד לא אוכלים את החזיר בספר, למי אכפת? אני עדיין מחכה שהוצאת כתר תוציא שוב את "על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש" (בתרגומי) והפעם עם כפולת החזיר המלבבת, שנתלשה ממנו ב-1996 על לא עוול בכפו. וגם שם, כמו בספרה של סטרמר, כל חיה מתאפיינת באפקט קולי חמוד (ב"חולד" לחרבונים, כאן לקפיצות – זוּפ! צ'יפ-צ'יפ-צ'ופ! וּוּפּ! טיפּיטי-טוֹפּ! בּאבּא-בּוּם!) וזה מוסיף המון חן וחיים לקריאה, ובקשות של הטף לקריאה חוזרת. ספרים נהדרים לפצפונים מגיל אפס עד שלוש (11 כפולות בכל ספר, תרגמה היטב: רוני בק, עורכת ספרי הילדים: רוני קנר-שניידר), בחנויות וברשתות הספרים, כעת בהנחה באתר של סטימצקי.
תכלת