ילדים של אף אחד
ילדים של אף אחד

ילדים של אף אחד

יהודה אטלס

בהתחלה פחדתי לפתוח את הספר הזה, כי הבנתי שהוא נוגע מקרוב בסבל של ילדים, ושיהודה אטלס מתאר כאן בגוף ראשון חוויות שליקט במשך השנים בפגישותיו עם ילדים בסיכון – מוכים, מוזנחים, כאלה שעברו התעללות – ומעניק להם קול צלול וברור, קול שהיה מושתק יותר מדי זמן; פשוט לא הייתי בטוחה שהלב שלי יעמוד בזה. אבל בסוף העזתי וקראתי את כולו, ונשארתי בחיים: כי בזכות כשרונו, רגישותו הגאונית לילדים ונסיונו הספרותי העשיר, הצליח אטלס להפוך גם חוויות ילדיות קשות להחריד למלים יומיומיות שאפשר לעכל, ולהנגיש לנו אותן בפשטות אותנטית – בלי להוריד מעוצמת החוויה. נכון, חלק גדול מהשירים מתארים בגוף ראשון מצבים שמכווצים ומטלטלים את הלב, אבל הם גם מקרבים אותנו לילדים האלה, עוזרים לנו לראות אותם ולהרגיש שכל זה נוגע גם לנו. וזה כמעט פלא.

אז כן, קרה פה משהו יוצא דופן: היוצר שהמציא את "והילד הזה הוא אני" – הספר שהפך לנכס צאן ברזל עבור דורות של "ילדים רגילים", "פריבילגים", כאלה שמתעצבנים נורא מנשיקה רטובה של הדודה או מאורחת שלא הביאה מתנה – עשה כאן סיבוב ענקי ואמיץ לעבר ילדים אחרים, ילדים שהסבל האמיתי שלהם מתרחש הרחק מעיני הציבור. כמו הילדה שאמא הורגת אותה ממכות על שטויות, ו"בגלל זה, כבר שעות/ אני מסתובבת בשכונה אחרת,/ הכי רחוקה מהבית, שבה אני לא מוכּּרת/ אכלתי חצי פיתה שהרמתי מהאדמה/ ובכיתי בשקט-בשקט, שאף אחד לא ישמע./ בלילה אישן על ספסל באחד הגנים/ וכשיהיה לי קר, אני אתכסה בעיתונים/ ואם יבואו שוטרים אני אגיד להם: 'מצטערת,/ אל האמא הזאת אני בחיים לא חוזרת!'"

אבל היא תחזור, פעם אחר פעם – כי ילדים זקוקים לקרבת הוריהם גם כשהם מתעללים בהם, כידוע, כמו בשיר שמספר על ביקור של ילד פנימייה בביתו: "הביקור בבית היה נורא / כל-כך שמחתי לשוב בחזרה / אבל בפנימייה, איך שהגעתי, / שוב התגעגעתי". ויכולתי להביא כאן ציטוטים כמעט מכל דף אקראי, אבל עדיף שתקראו בעצמכם, כי לפני כל דבר אחר, חשוב לקרוא את הספר הזה. הכי חשוב שיגיע לידיים של מחנכים, מדריכים ומטפלים, וחשוב לא פחות שיגיע גם אל בני נוער "רגילים", שיוכלו להבין מה קורה לבני גילם שהיה להם פחות מזל בחיים. השירים מחולקים ל-11 שערים, לפי נושאיהם: הורים שכאלה, בית מריבה, מה למדת היום, כאפה לפרצוף וכו' (הקשה ביותר לקריאה הוא כצפוי "למה כשאבא אוהב?" העוסק בהתעללות הורית-מינית) ויש בהם סדר פנימי שמאפשר לנו להיפתח אליהם בהדרגה, מהקל אל הקשה. אבי כץ עיטר באיורים יפהפיים בשחור-לבן (ערכה: גילת עירון-בהר, 240 עמ', כעת במבצע באתר "מכון חרוב", ר' "לדף הספר ברשת"). יהודה אטלס, מגיע לך פרס ישראל על הספר הזה.

דוב לדעת, מכון חרוב

ילדים של אף אחד