אמילי ראתה דלת

ואמילי לא רוצה, לא ולא! אחרי סדרת התשובות המבאסות שהיא מקבלת משלל הדלתות, היא מבינה שהתהליך הזה של דפיקה מנומסת על דלתות הוא לא בשבילה. היא ממשיכה ללכת, מגיעה למקום שבו אין שום דלת – ומגלה שדווקא שם יש לה חופש בלתי מוגבל: היא יכולה להחליט איזו דלת מתאימה לה – וליצור אותה בעצמה, הידד! וזה כל כך יפה, ומעביר מסר כל כך נכון ונבון לכל הילדים בעולם: אל תקשיבו לדלתות השקרניות שאתם רואים, הן לא באמת רוצות אתכם כפי שאתם, הן רוצות שתבינו שצריך להשתנות כדי שתתאימו להן. ואמילי שבסיפור אומרת להן כביכול, בשם כל הילדים: באמת, ככה? אז תודה רבה על לא דבר, אני מסתדרת בלעדיכן! והיא עושה מהלימון שוקולדה, ומציירת דלת שהיא מראש פתוחה, ומי שרוצה מוזמן להיכנס. איזה ספר נהדר! ואילו ציורים נפלאים של אורית מגיע-שולב, שבראה לאמילי בעמודים האחרונים את הדלת האולטימטיבית, שמאחוריה מסתתר עולם עשיר ומסקרן להתפקע! מתנה מלאת עונג, מעוררת השראה ודמיון (34 עמ', ערך: יותם שווימר), לבני 3–7. אוצו רוצו