אמילי ראתה דלת
מל רוזנברג
"טוק טוק, מי שם?" זו התחלה של דיאלוג משחקִי ידוע בתרבות האנגלוסכסית: הדובר אומר "טוק טוק", הנמען (או הקהל) שואל "מי שם?" והדובר עונה תשובה חידתית, למשל "תא"; וכשהקהל משיב "תא מי?" יורה הדובר תשובה מִתחַכּמת, למשל "תמי ארבע". באנגלית זה עובד הרבה יותר טוב, כמובן, ומשמש בסיס לסוגה שלמה של בדיחות, כשהפאנץ'-ליין הוא תמיד תשובה משעשעת, אבסורדית או כזו הנשענת על משחקי מלים מתוחכמים, ומטרתה לגרום לשואל להרגיש קצת אידיוט. מל רוזנברג, יליד קנדה, כתב את ספרו בהשראת המשחק הזה, והפך אותו לסיפור ילדים מבריק ומלא חן.
בספר אמילי רואה דלת ודופקת עליה, בתקווה להיכנס. שהרי לשם כך נועדו דלתות – שידפקו עליהן, או יצלצלו בהן, ומי שמאחוריהן יחליט אם לפתוח או לא. אלא שהדלתות שאמילי דופקת עליהן לא כל כך רוצות להיפתח בשבילה; יש להן תנאים, יש להן הסתייגויות והן מתחכמות עם הילדה, ממש כמו הדובר בבדיחות "knock knock" הללו – משקרות לה, מבלבלות אותה, מקשקשות לה בקומקום, מנסות להפחיד אותה, מדברות מעל הראש שלה, מקטינות אותה. הדלתות כאילו אומרות לילדה: מי שרוצה לעבור לצד השני צריך לדעת איך לדבר עם דלתות, צריך להשתנות למענן, צריך להכיר את השפה שלהן, צריך להתאים את עצמו.
ואמילי לא רוצה, לא ולא! אחרי סדרת התשובות המבאסות שהיא מקבלת משלל הדלתות, היא מבינה שהתהליך הזה של דפיקה מנומסת על דלתות הוא לא בשבילה. היא ממשיכה ללכת, מגיעה למקום שבו אין שום דלת – ומגלה שדווקא שם יש לה חופש בלתי מוגבל: היא יכולה להחליט איזו דלת מתאימה לה – וליצור אותה בעצמה, הידד! וזה כל כך יפה, ומעביר מסר כל כך נכון ונבון לכל הילדים בעולם: אל תקשיבו לדלתות השקרניות שאתם רואים, הן לא באמת רוצות אתכם כפי שאתם, הן רוצות שתבינו שצריך להשתנות כדי שתתאימו להן. ואמילי שבסיפור אומרת להן כביכול, בשם כל הילדים: באמת, ככה? אז תודה רבה על לא דבר, אני מסתדרת בלעדיכן! והיא עושה מהלימון שוקולדה, ומציירת דלת שהיא מראש פתוחה, ומי שרוצה מוזמן להיכנס. איזה ספר נהדר! ואילו ציורים נפלאים של אורית מגיע-שולב, שבראה לאמילי בעמודים האחרונים את הדלת האולטימטיבית, שמאחוריה מסתתר עולם עשיר ומסקרן להתפקע! מתנה מלאת עונג, מעוררת השראה ודמיון (34 עמ', ערך: יותם שווימר), לבני 3–7. אוצו רוצו
טל-מאי