top of page
הייתם קהל נפלא
הייתם קהל נפלא

הייתם קהל נפלא

יהונתן גפן

הספרון החדש של יהונתן גפן הוא כאילו הסבא של "והילד הזה הוא אני", רב-המכר הוותיק של יהודה אטלס: גם כאן כל עמוד מתאר בכנות רגע קטן ביומיום, זיכרון או בדל מחשבה חולפת, בכמה שורות קצרות בעברית מדוברת, בחריזה חופשית ועם שורת מחץ שובבה או קריצה לקינוח, רק שהדובר כבר מזמן לא ילד. ממציא הז'אנר הזה בספרות העברית היה כזכור יורם טהר-לב, בספרו "משק יגור טיוטה" (1975). אחריו השווה והעלה אטלס ב"והילד הזה" (1977) ושלל המשכיו לטובת הדור הצעיר, והנה בא גפן והוכיח שהילד הזה לא נעלם, הוא רק הזדקן (ונפטר לפני שהספר הספיק לצאת, למרבה הצער).

גילוי נאות: הכרתי את יהונתן ז"ל כשנורית והוא היו זוג צעיר ויפה בדירה קטנה ברמת גן, שירה היתה פעוטה בלול ואביב רק נולד. הסתובבנו באותה חבורה וחיבבתי אותו מאוד, איך לא? הוא היה מתוק ומצחיק ומוכשר, מעולם לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי, והיה בין הבודדים בחבורת "לול" וספיחיה שלא ניסה ל#@%$ כל מי שחייכה אליו. לא פעם התרעם על כך שלא נחשב למשורר אלא רק לפזמונאי וסטיריקן (אם כי בוויקיפדיה הוא מוגדר קודם כל כמשורר), ולא כאן המקום לפתוח את הסוגיה, אבל אין ספק כי בז'אנר הזה של "שירהוּרים", כלומר הרהור לירי עם פואנטה חמודה עד מעוררת מחשבה, יהונתן גפן הוא מלך. קחו למשל את השיר האחרון, "נכד אלמוני": "כשאני שומע זאטוט בן חמש/ צועק אלי, 'סבא,'/ לרגע אני נבוך ומהסס/ וראשי מסתחרר/ ואני מביט מסביב ומחפש/ אל מי הילד הזה מדבר."

אז מדובר בעצם בספר מחווה לאותו "קהל נפלא" שמלווה את המחבר באהבה מאז הכבש ה-16 שלו – דרך ההופעות של "זה הכל בינתיים", הספרים שכתב והשירים המושרים הנהדרים – ומתבקש כעת להכיל את האמן המתבונן בעצמו לעת זקנה במראה לא תמיד מחמיאה, אבל תמיד עם קריצה. מהנה לקרוא סיכום חיים מריר-משועשע בשירים קצרצרים מאת יוצר שלמד לקבל את עצמו כפי שהוא, בהשלמה, עם חמלה לעצמו ולזולת. לא כל הקטעים מלבבים באותה רמה, אבל כיף לקרוא אותם ולהיזכר ביהונתן שלא היה כמוהו, ושסלל את הדרך לאחרים כדי שבהחלט יהיו עוד כמוהו, ועובדה שזה כבר קורה. שירה גפן ערכה את הספר במחווה מרגשת של בת לאביה (75 עמ', מנוקד), כעת במבצע באתר ההוצאה.

דביר

bottom of page