הילד הזה - פרקי ילדות ונעורים

מעולם לא הייתי במושב עין עירון – אז איך קרה שפגשתי את עצמי ואת ילדותי שלי, שעברה עלי במושב חֵרות שבגוש תל-מונד, בספר שכתב הילד הזה, יודה? באהבה רבה וברגישות מופלאה מתאר יהודה אטלס את המושב שגדל בו, את חברי המושב ואת הוריו שלו. אני לא זוכרת מתי קראתי ספר שהייתי כל כך מעורבת בהתרחשויות שבו, בתיאורים: חשתי אותם, צחקתי ובכיתי, כאילו הזכרונות האלה הם ממש שלי, כולל התיאורים של חברי הכפר. במושגים של היום, גם אנחנו היינו ממש עניים, כמו משפחתו של יודה. שני חדרים, מטבח עלוב, מרפסת פתוחה ושירותים בחצר; אבל יודה מתאר כאן חיים מלאי עניין ועושר נפשי. גם אני חשתי שאנחנו ממש עשירים, כשהוריי חזרו הביתה מתל-אביב עם מכשיר רדיו שקנו בתשלומים, ורק אחרי שחיברו אותנו לרשת החשמל יכולתי סופסוף לקרוא גם בערבים ובלילות, כי אמא לא הרשתה לקרוא לאור העששית ("תהרסי לך את העיניים!"). בכל הספר הזה, המיוחד, האישי והפרטי כל כך, אין כמעט תיאור אחד שאיננו גם אישי-פרטי שלי. פשוט פלא. יודה, תודה על הרגישות, על העין החדה, על הזכרונות ועל שבזכותך זכיתי לחזור כמעט שמונים שנה אחורה וליהנות מכל רגע. ולכל חבריי ואהוביי, בני גוש תל-מונד ואחרים שגדלו בארץ באותן שנים – אני ממליצה על הספר הזה בכל פה: זה עלינו, אלה אנחנו, כמו שהיינו פעם-פעם, וכתוב ככה שפשוט תענוג לקרוא. (בינה אופק)