בעין הכחולה

למשל (פיסקה ארס-פואטית באמצע הסיפור "רטרוספקטיבה", מפיה של מורה לציור): "ישנו הסיפור, וישנו הקול שמתחת לפני הסיפור. אני יכולה לספר על הציור ופתאום תגיח האשה, מבועתת כפקעת שנפרמה; או כחוט שמעולם לא נקשר היטב; או נקשר חזק מדי, אבל רק למראית עין. עלי בכל זאת לאחוז בקול ולא בסיפור, כי הסיפור מתעתע, כשם שמתעתע לומר 'הגעתי'; והרי אין מגיעים לעולם". או (מתוך "שרוטים" שמספרת מטפלת בבית אבות, אגב היזכרות בבחור שעושה לה עיניים): "הוא בחור נאה, אבל לי אין תודעה של בחורה נאה, ואני חולפת מרגע לרגע בהרגשה שרימיתי כל רגע ורגע כשלעצמו; או במלים אחרות, שהצלחתי לחמוק בעור שיני, ולהיות קצת יפה ברגע הזה, ואחר כך קצת יפה ברגע שאחריו, ואחר כך קצת יפה ברגע השלישי. ויש עוד מקום נסתר שאיני מעיזה עוד לחשוף אותו, חזק מכל הרמאויות הללו, מקום של עוד שלושים שנה, שבו אֶכָּנס לחדר בפשטות כאשה. איני יכולה עדיין לתאר לי את המקום הזה, אבל לבי יודע אותו". וכל השאר מסופר בצילום הכריכה האחורית.