יריתי באמריקה
תהילה חכימי
לראשונה בקריירה שלי כ"מתלהבת", ואולי גם לראשונה בחיי, קראתי ספר פעמיים, בזו אחר זו. בפעם הראשונה בלעתי אותו בשקיקה, כמהופנטת. ברגע שסיימתי ידעתי שיש פה חידה גדולה שאני מוכרחה לפצח, כי מורגש שהוא נכתב בידי משוררת – טקסט מדויק ומחושב, מועט המחזיק את המרובה, ומשום כך מפעים, בלי אף מלה מיותרת. בסגנון יובשני מתארת הגיבורה בעיקר פעולות ומעשים טכניים, כמו תסריט לסרט אילם עם כתוביות, אבל כל דבר בו, החל בשמו הדו-משמעי, דרך העלילה התמציתית ועד הסוף האניגמטי, מכיל רבדי רבדים ומסתורין המתפענחים לאיטם. אפילו עכשיו, אחרי הקריאה השנייה, אני מרגישה צורך לקרוא אותו שוב, וזה בוודאי עוד יקרה, אבל קודם דחוף לי לכתוב עליו, כי הכתיבה עוזרת לי לפענח מה אני חשה וחושבת, והלוואי שאצליח להעביר משהו מזה כאן. כבר בפתח רומן הפרוזה הקודם שלה, "חברה", הבהירה תהילה חכימי את השקפתה על מקומות עבודה, שבהם נדרשים העובדים לתפקד כמצופה מהם בפירמידה היררכית ולהדחיק את אישיותם האמיתית – כמו בכוורת או בקן נמלים, שבהם אין משמעות לקיומו של הרמש הבודד אלא כיחידה מתפקדת לטובת הכלל. כמותם, העובדים הכפופים לבוס נאלצים בסופו של דבר להתעלם מרגשותיהם, מרצונותיהם ומכל מה שאינו קשור ישירות לתפוקתם או לאינטרסים של החברה – אבל באיזה מחיר? הפסקה הראשונה בספר ההוא פתחה בשאלה: "אשה בחלל עבודה, מתי יאהבו אותך?" וסיימה בשאלה: "אשה בחלל עבודה, אהבת פעם?"
גם בספר החדש מופיעה אשה חסרת שם בחלל עבודה, הפעם כבת 40, ונדמה כאילו השאלה הראשונה כבר לא מעסיקה אותה, כאילו התייאשה ממנה. התשובה לשאלה השנייה נרמזת ברמז דק ומעודן רק בשליש האחרון של הספר; כן, היא אהבה פעם, כך נדמה, וזה לא נגמר טוב והיא לא רוצה אפילו לזכור. היא רוצה למחוק ולהתחיל מחדש. לכן עזבה את חייה הקודמים לטובת רילוקיישן באמריקה; להלכה שדרוג מקצועי, אך בפועל היא טירונית. עלֶיה ללמוד במהירות איך להתנהל בסביבת עבודה בלתי-מוכרת, בשפה ובתרבות האמריקאית, והגיבורה שלנו נחושה ללמוד ולהצטיין. יש לה מטרה, ולמענה היא מוחקת הכל – את עברה, את רגשותיה וגם את נשיותה, שכּן היא מדווחת את קורותיה בשפה גברית להפליא, ומתנהלת בעולם בסגנון גברי שכמותו לא זכור לי אצל שום דמות נשית ראשית בספרות שלנו. בחייה החדשים, למשל, היא מסוגלת ללכת לישון בבגדיה, אפילו בנעליה(!), לא טורחת לטפח את עצמה ומתחת לבגדיה היא לובשת תחתונים וגופייה(!). ודווקא משום כך הטקסט מהדהד בעוז, מערער, מעורר תאים רדומים בלב ובמוח.
כדי לשרוד באמריקה – עולם שבו הכל נראה מלאכותי ומזויף, שבו קטילת חיות בכלי נשק היא סוג של ספורט ובילוי חברתי מקובל – הגיבורה מנסה בכל כוחה להשתלב. בהתחלה היא "קוף אחרי בנאדם", משננת את הפעולות של עמיתיה ורושמת לעצמה פרטים, ובהדרגה נדמה שהיא אכן תלמידה מצטיינת ובדרך להשתלבות מלאה, אבל סימנים שונים מעידים שמשהו במכונה המשומנת הזאת פועל רק למראית עין, ובפנים משהו לא עובד. יש עוד הרבה מה לכתוב ולספר על הדמויות השונות שהגיבורה פוגשת, שרק שתיים מהן מפגינות סימני אנושיות: הראשונה היא קולגה ידידותית שנעלמת מיד בהתחלה באופן מסתורי; השנייה, מרים, היא המעניינת מכולם והיחידה בעולמה החדש של הגיבורה שמפגינה סימני אנושיות ורגש – אך היא הולכת ומתפוגגת מהעלילה עד שהגיבורה תוהה בינה לבינה אם לא דמיינה אותה. ובכלל יש עוד המון מה להגיד, אבל במקום זה אקרא את הספר בפעם השלישית (156 עמ', ערך: עודד וולקשטיין). אל תחמיצו.
אחוזת בית