אלומות של אור
עדי זליכוב רֶלֶוי
נכון שלפעמים מתחשק לתלוש שערות ולדפוק ת'ראש בקיר כשקולטים עד כמה הידרדר מצבנו החברתי והתרבותי, עם כל השנאת-חינם ומלחמת אחים וקולניות ואלימות ורכושנות וחומריות; ונכון שלא פשוט לתקן מה שמקולקל, אבל איפה שלא רק אפשר וצריך לשנות אלא גם ממש יועיל זה חינוך, כידוע, וזה מתחיל כמובן בגיל הרך – ואין כמו סיפורים מרפאים (לא מזמן קיבלתי ספר מקסים בשם זה, עוד אתלהב ממנו) כדי לגרום לילדים לפקוח עיניים ולהתחיל לשים לב לדברים החשובים בחיים, במקום לפעול על אוטומט עם העדר.
ולכן כל כך יפה ומעודד לראות ספר ילדים כמו "אלומות של אור", שמנגיש לטף סיפור מרתק ומחורז על אחוות אחים. מדובר בעיבוד למעשייה ידועה, אבל כזה שתענוג לקרוא ולשמוע שוב ושוב, בעיקר כשהוא מסופר היטב (ואף מאויר להפליא): שני אחים-איכרים עובדים בשדה המשותף לשניהם וחולקים את יבולם שווה בשווה, וכשהבכור מתחתן ומקים משפחה, מתחיל הצעיר להעביר לבכור – בחשאי, באישון לילה – חלק מתבואתו, שהרי לאחיו יש משפחה לפרנס; ובד בבד עושה הבכור את אותו הדבר, אף הוא באישון ליל, מרוב דאגה לצעיר הערירי שאין מי שיתמוך בו בעתיד, וכך יוצא שעם בוקר מופתעים שני האחים לגלות שכמות התבואה שלהם נותרה כשהיתה – עד שלילה אחד נפתרת התעלומה כששניהם נתקלים זה בזה, מבינים מה קרה ונופלים איש על צוואר רעהו.
וכך, באמצעות סיפור מלא רגש, שעובד טוב יותר מכל חפירה מילולית על ערכים, מחלחל אל קהל היעד מסר מתוק על נדיבות, על אמפתיה ועל ראיית האחר, וכך קל להם יותר להבין בסוף "כִּי רַק בְּאַהֲבַת חִנָּם/ נִבְנֶה בְּיַחַד בַּיִת,/ חִטָּה תִּהְיֶה לְלֶחֶם,/ יֻגַּשׁ עָנָף שֶׁל זַיִת". הפורמט הגדול מעניק דומיננטיות מרנינה לאיורי הצבע הנהדרים של אביאל בסיל, השופעים חיים ותנועה, וכמה טוב שעדי זליכוב-רלוי אינה נרתעת מעברית יפה וגבוהה, שהרי זה אחד מיתרונותיו של ספר מחורז, שהוא מקל על הבנת המלים באמצעות ההקשר, בעיקר כשקוראים בספר שוב ושוב. לבני 4–8 (36 עמ'), בחנויות הספרים או בהנחה באתר ההוצאה.
ידיעות ספרים