סדרת פטריק מלרוז: סוף-סוף (5)
אדוארד סנט אובין
מה שמאפיין בעיניי יותר מכל את הסדרה המופתית "פטריק מלרוז" הוא כתיבתו המבריקה של הסופר הבריטי, אדוארד סנט אובין, שהתוודה מתישהו כי סיפורו של גיבורו המתוסבך, בן לאב מתעלל חסר-לב ולאם לא מתפקדת, שאוב במידה רבה מהביוגרפיה הפרטית שלו. וכשאני אומרת כתיבה מבריקה, אני מתכוונת שלעתים קרובות מתבקש לקרוא פסקה מסוימת שוב ושוב, גם כדי להתפעל מהניסוחים היפהפיים, המביעים כל כך הרבה במלים ספורות, בצמצום כמעט שירי, וגם כדי להפנים את האבחנות הנבונות והשנונות האצורות בהם – מה שלא היה מתאפשר אלמלא היה התרגום מושלם כל כך, בעברית טבעית כל כך, שלעתים את תוהה אם איננו מתעלה על המקור.
ומאחר שהגיבור, חרף התמכרותו לסמים, לאלכוהול, לנשים יפות ולכל מה שיכול להסיח את דעתו מעצמו, הוא אדם סּופֶּר-אינטליגנטי, מודע לעצמו עד כאב וטוב-לב ביסודו – ולמרבה המזל הסדרה מובילה אותו בסופה אל האור שבקצה מנהרת הפחד – ומאחר שגם הסופר חָווה כנראה ילדות קשה להחריד, את תוהה בינך לבינך אם טראומות נוראות בילדות המוקדמת אכן תורמות (או שמא דרושות?) לצמיחתם של גאונים. לאחר שבספר השלישי מתייתם פטריק מאביו, הספר החדש נפתח במות אמו אלינור, ולהפתעתו הוא מגלה שיתמותו ממנה משחררת בו משהו עמוק: "כל חייו, או לפחות מאז למד לדבר, התפתה להציף מצבים קשים במילים. כשאלינור איבדה את יכולת הדיבור (...) גילה פטריק בתוכו ליבָּה של משהו בלתי ניתן לביטוי שסירבה שיציפו אותה במילים, וניסה להציף אותה באלכוהול במקום זאת. אם ישתוק, אולי יִראה מהו הדבר שאותו ניסה שוב ושוב למחות בדיבור ובשתייה. מהו הדבר הזה שלא יכול להיאמר? הוא יכול רק לגשש אחר רמזים באפלת הממלכה הקדם-מילולית. גופו היה בית עלמין של רגשות קבורים".
ראיתם למה אני מתכוונת? וזה כל כך יפה, שדווקא מי שהתמחה בהצפה מילולית להסוואת מצבים קשים יהיה מספיק אמיץ לחקור סוף-סוף, כשם הספר, את "אפלת הממלכה הקדם-מילולית", הלא היא ינקותו המוקדמת. והוא ממשיך: "אולי הדבר שחשב שאינו יכול לשאת, מה שלא יהיה, עשוי בחלקו או כולו מהמחשבה שלא יוכל לשאת אותו. הוא לא ידע, אבל היה מוכרח לגלות, ועל כן פתח את עצמו לתחושת חוסר הישע המוחלט והתוהו הגמור" – והרי לשם כך דרושים אומץ ונחישות אין קץ, וסליחה על הספוילר, אבל מי שקראו את הספר הקודם, "חלב-אם", בטח תיארו לעצמם שהמשפחה המתוקה שפטריק הקים תחזיר אותו יום אחד למוטב, למרות המשברים שבדרך, והרי הגאונות בסדרה הזאת היא פחות ה'מה' ויותר ה'איך'. גם בספר האחרון (בהחלט) נפרשת גלריה של דמויות ססגוניות, שנונות או מטורפות לגמרי, שהקוראת מנחשת כי נכתבו בעונג רב בהשראת גלריית מכּריו של הסופר, וכמעט בכל עמוד יש משפטים מופלאים של "גזור ושמור". אשר על כן אני שבה וממליצה בחום לא לצפות בסדרת הטלוויזיה שהופקה על פי הסדרה בטרם תתענגו על חמשת הספרים (189 עמ', תרגמה להפליא את כל הסדרה: דבי אילון, עריכת תרגום: אסף שור), בחנויות הספרים, או בהנחה נאה לספר מודפס או דיגיטלי באתר ההוצאה.
ספריית פועלים