לוחמת האהבה

מזמן לא הרגשתי הודיה כזאת על קריאת ספר פרוזה אוטוביוגרפי – סיפור מסע של אשה, שמתחיל בנעורים אפופי מסיכות ופחד ובריחה מפני כאב, מפני אמת ומפני קבָּלת הגוף, דרך נישואים וזוגיות ואימהוּת, כולם משוללי מודעות, ועד להכרה האמיצה ב"אני" האמיתי ובתפקידו החשוב והמעשיר של הכאב במסעו של הלוחם אל עצמו – מסע נטול מסכות ובריחות, ובלי לחיצה על כפתורים "קלים מדי". אבל כל אלה רק מלים. העיקר הוא ה'איך' – איך הכותבת לוקחת את הקורא יד ביד דרך כל המסע המפותל שלה, בלי להסתתר מאחורי שמות בדויים או לקשט במלים יפות או בפעלולים ספרותיים, בכתיבה שכּולהּ עומק ורגש וחתירה מתמדת לאמת. אין כמעט עמוד שלא לימד אותי פיסה של אמת, שלא העניק לי זכוכית מגדלת על משהו שתמיד ידעתי, ורק הניסוח של הסופרת הבהיר אותו במדויק. כמעט בכל עמוד רציתי לצלם קטע ולשלוח למישהו, למישהי, ואכן צילמתי כמה קטעים ושלחתי לפחות לנפש יקרה אחת. הנה קטע כזה, תראו בעצמכם: