הגשר
ג'סיקה אנתוני
יש ספרים שמצליחים להגיד יותר בין השורות מאשר במלים עצמן, וזה אחד מהם. אפילו שמו, "הגשר", מסתיר יותר מאשר הוא מגלה (במקור שמו THE MOST, שם שאכן קשה לתרגם), הסופרת משאירה זאת לנו. וזה סוד הקסם של הספר הזה, שהוא מספר את החיים הנראים לעין, ומתחת להם רוחשים חיים מסוג אחר לגמרי. אבל את זה מגלים רק אחרי שקוראים יותר מחצי ספר, שהזוג המככב בו מצטייר כמַשמִים למדי, ועדיין ברור לך שבין השורות מסתתר הרבה יותר.
יש כאן זוג אמריקני "טיפוסי", כביכול, אם יש דבר כזה – שהרי מספיק סדרות אמריקניות תיארו את הדור הזה, שבניו ובנותיו התחתנו באמצע המאה הקודמת וניסו ליצור לעצמם חיים יפים כמו בטלוויזיה, או כמו בקולנוע, כולל הביגוד, העבודה, הרומנטיקה והפנאי, ויום אחד גילו שכל זה פסאדה שמכסה על ריקנות גדולה. אפשר לכתוב את זה בצורה משמימה כמו סדרה אמריקנית, אבל אנתוני כותבת ככה שאנחנו רוצים להמשיך לקרוא, כי מורגש שהפער בין מה שהדמויות עושות לבין מה שמתחולל בתוכן גדול מדי.
ככה, בלי שום ספוילרים, ובלי לרמוז כמעט דבר על העלילה (גב הספר מפרט מספיק, למתעניינים), הספר הזה גנב אותי מכמה ספרים אחרים שאני קוראת במקביל, והוא מספיק קצר כדי לארח לכם לחברה לנסיעה, לחופשה קצרצרה או מנוחה בערסל, ועדיין להישאר איתכם עוד קצת אחר כך, כי אני למשל לא אוהבת לקרוא ספרים שלא משאירים שום משקע כשמסיימים אותם, כי מה אכפת לי בכלל מהטיפוסים האלה, אבל כאן יש משהו שנשאר ונוגע. רמז לכך הוא אזכור חזור ונשנה של הכלבה לייקה, שנאספה ברחוב והתגלגלה להיקשר מתחת לספוטניק הראשון שנשלח לחלל – ובינה לבין גיבורת הסיפור יש קווי דמיון שמתחוורים לך לקראת הסוף (120 עמ', תרגמה היטב מאנגלית: רחל פן, עריכת תרגום: מרים קוץ). כעת בהנחה באתר ההוצאה.
פן + ידיעות ספרים