הטעויות
נעה ידלין
התכוננתי לסוף הספר הזה כמו לקראת אירוע חגיגי, בחיי. לא התאים להגיע אליו סתם ככה, בסוף בינג' של קריאה; הרי לאורך מאות עמודים מתאמצת הגיבורה לחקור, לבלוש ולגלות מי מתלמידיה-לשעבר נחוש או נחושה להרוס לה את טקס הזכייה בתואר "המורה של ישראל", לאחר שהרסה (לכאורה?) את חייו או את חייה, וגם אנחנו כבר מתים לדעת. ובכן פיניתי לי שעה לגמור לקרוא ומיד להתלהב כהרגלי; ידעתי שאתלהב, כי ידלין היא אמנית הסיפור – והיא עשתה זאת שוב. ואל דאגה, לא יהיו פה ספוילרים בכלל.
משהו בכתיבה של ידלין מחבר אותך לגיבורה שלה אוטומטית, גם אם אינה דומה לך כלל וגם אם את לא מחבבת אותה, וגם אם נדמה לך שהסופרת עצמה אינה מחבבת אותה – משהו שמְעָרֵב אותך אישית בסיפורה, ואולי אף מעורר בך מחשבות על חייך שלך, ומה זה אם לא אחת הסיבות הכי טובות לקרוא ספר. כמו גיבורות אחרות שלה (ב'אנשים כמונו', למשל), גם המורה דפנה שמיר לא מספרת את סיפורה בגוף ראשון, אבל אנחנו עדים לכל רסיס הרהור שעובר לה בראש – וידלין מצליחה לכתוב מחשבות בשפה הכי טבעית בעולם, ממש כפי שהיית חושבת אותן בעצמך, באותן מלים. וזה מרתק.
בדיעבד, נדמה לי שאותה "מורה ותיקה ומוערכת" לוקה בתסמונת שמוכרת לי מכמה וכמה דמויות בחיי: היא עוברת את חייה תוך שהיא מספרת אותם לעצמה, במקום פשוט לחיות אותם. במלים אחרות, היא טווה את הנראטיב שלה בזמן אמת, או בדיעבד, כך שיתאים לה וינעים לה, ותוך כדי כך מפספסת כל כך הרבה אפשרויות לחיות באמת, להרגיש באמת, להודות בה. ובעודי קוראת וקוראת, אני מתפלאת לגלות שנותרו לי רק שלושה דפים לסוף הספר – ועדיין אין לגיבורה ולי מושג מה המפתח לתעלומה!!! אמנית סיפור, אמרתי כבר? ואיזה סוף! (320 עמ', עורכת: נועה מנהיים, כעת בכחצי מחיר באתר ההוצאה).
כנרת, זמורה