היה הייתה

כי Yael Neeman הרימה פה פרויקט מדהים. היא מתבוננת בגיבורה שלה - אשה אמיתית שחיתה בינינו שנים ארוכות ועבדה איתנו (גם איתי, בעיתון "חדשות" ז"ל, אבל לא הצלחתי להיזכר בה! מתה לראות תמונה שלה כדי להיזכר, אבל גוגל לא משתף פעולה) - בזכוכית מגדלת, סובבת סביבה כמו להקת דבורים עמלניות, מקיפה אותה 360 מעלות. מראיינת אנשים שאהבו אותה, שמספרים באותה הזדמנות דברים מרתקים גם על עצמם, מצליבה זכרונות ופרטים, ולאט-לאט מתגבשת לך תמונה של בנאדם מורכב ורב-סתירות, של אשה גדולה מכל הבחינות שהיתה קשה כל כך לעצמה, שלא יכלה לסבול שטוב לה, שרצתה למחוק את עצמה בסוף חייה כאילו לא היתה, עד שבאה יעל נאמן, עשתה לה "דווקא" ובנאמנות רבה שחזרה, אספה, ליקטה ותפרה יחד, כמו בשמיכת טלאים, את פיסת החיים המרהיבה והאומללה הזאת, החד-פעמית, והפכה אותה לבלתי-נשכחת. לפי התגובות שקראתי בפיד על הספר, היו קוראים שטענו ש"אין בו עלילה" או ניסו להבין "על מה זה", מישהי כתבה בצדק שזה ספר ש"מתגנב לך ללב", מישהי אחרת תהתה אם הוא בעצם "על חברוּת". אולי. לי נדמה שזה באמת ספר מסע, כי הוא לוקח אותך למקומות אמיתיים, מכיר לך אנשים אמיתיים שרובם חיים בינינו (אביגדור פלדמן, עליזה אולמרט, מרים כבסה, שרה ברייטברג-סמל ואחרים) עד שנדמה שאתם ממש מכירים מקרוב, ומראה לך איך אפשר לחלוף בחיים על פני אנשים, מקומות, קרעי זכרונות ולפספס כל כך הרבה, אם לא מתקרבים ומתבוננים היטב, בסבלנות, בתשומת לב ובאהבה. ונדמה לי גם שבזכות החמלה העצומה שנושבת מבין דפיו - לא רק על פזית, אלא על כולנו, על החיים עצמם - זה מסוג הספרים שקריאתם הופכת את הקורא לאדם טוב יותר, ולו לזמן קצר (הלוואי שארוך).