מחשבות הן כמו עננים בשמיים
ברונוון בלרד ולורה קרלין
עזבו עכשיו את המלה הארוכה הזאת, מיינדפולנס, ממילא היא לא רלוונטית לקהל היעד של הספר. העניין הוא לעזור לילד לקבל פרופורציות, להבין ששום דבר לא באמת גדול ומפחיד כמו שנדמה כשמתקרבים אליו, ושהכל עובר, חולף ומתחלף. ואת זה, נדמה לי, הספר הזה עושה היטב, בעדינות וברגישות המתבקשות.
בעזרת ציורים אווריריים, ריחופיים, מלאי דמיון ופרטים, מפנה הספר את מבטו של הקורא הצעיר לשמיים – השמיים הגדולים של כולם, והשמיים הפרטיים שלו – ומראה לו את סוגי העננים שמשייטים בהם. השמיים הם כאילו התודעה – לפעמים תכולה בהירה, לפעמים קודרת וסוערת – והעננים הם המחשבות: לעתים בהירות ווקלילות ("היה לי כיף היום") ולעתים כבדות ומעיבות ("אני לעולם לא אצליח", "אני לא שווה כלום"). הבעיה עם מחשבות קודרות היא "שבגללן הכל נראה קודר. בלי שתשים לב בכלל, אתה כעוס בגללן או עצבני, או עצוב ומבולבל". יש אנשים, מסביר הספר, "שמתעמקים במחשבות המעיבות שלהם ומפשפשים בהן", במחשבה שאם יבינו אותן, יידעו גם איך להיפטר מהן. אלא ש"עמוק בתוך המחשבה המעיבה הענן נראה ממש גדול, וקשה לראות משהו מלבדו", ולכן מצייע הספר כמה אופציות: "להעמיד פנים שאין בכלל שום ענן סגריר, לדלג ולחייך" (לפעמים זה מצליח והענן חולף), להצטייד במגפיים גבוהים (אולי כדי לבוסס בתוך המחשבה הקשה) או טריק מחוכם כזה: "כשמחשבה קודרת נכנסת לך לראש, אתה אומר 'הנה מחשבה מעיבה', ואז תבחין גם בכל המחשבות האווריריות הלבנות" וכשנזכור שמחשבה מעיבה היא רק אחת מבין רבבות המחשבות שלנו, היא תחלוף מאליה. וכך לומדים בהדרגה לראות את כל השמיים, כלומר להתבונן במחשבות ולבחור לאיזו מהן לשים לב.
אם הגעתם עד כאן, הבחנתם בוודאי שהספר פונה לקורא בלשון זכר, וזה קצת מצער. דומני שאפשר למצוא לספר כזה פתרונות תרגומיים שאינם מדירים חמישים אחוז מהקוראים בגלל המגדר. ובעניין המלה "מעיבה" (מלשון עָב) – היא אכן לא ממש מוכרת, אבל חיפשתי ולא מצאתי מלה טובה ונאה ממנה, שאין בה שיפוטיות. בקיצור, הספר היפה הזה יכול להביא הקלה ורווחה לילדים שמחשבות טורדות את מנוחתם, או לאלה המתקשים להירדם, ובכלל לעשות קצת סדר בראש, בשכל ובלב. מומלץ בחום לבני 4 ומעלה וגם לילדים שקוראים בעצמם, ובסוף יש גם מדריך קצר (לא מנוקד) למתבוננים צעירים ובוגרים (תרגמה היטב מאנגלית: ניצה פלד, 30 עמ')
צלטנר