צירוף מקרים דרקוני
 צירוף מקרים דרקוני

צירוף מקרים דרקוני

אלי וולארד ובנג'י דיויס

צירוף מקרים דרקוני – או שמדובר בקונספירציה? בחודשים האחרונים יצאו בזה אחר זה שלושה ספרי ילדים על דרקונים שנמאס להם להילחם באבירים.

בראשון, "הדרקון שביקש אבירים לנשנש" (אלי וולארד ובנג'י דיויס, מאנגלית: אפרים סידון, הוצאת סיגליות), ילד-דרקון וילד-אביר נפגשים ומתיידדים, בלי לדעת שהחבר החדש שלהם הוא למעשה מי שהם אמורים ללחום בו. כשהם קולטים מיהו מי, הם כמעט יוצאים לדו-קרב – אבל בסוף מחליטים בתבונה שהחברות ביניהם חשובה יותר מהמסורת שמקטלגת אותם כאויבים (לבני 4-7). בספר השני, "אין שום דרקון בסיפור הזה" (לו קרטר ודבורה אולרייט, מאנגלית: הח"מ, הכורסא הוצאה לאור) לדרקון גיבור הספר נמאס למלא תמיד את תפקיד הרשע בסיפורים, והוא נודד בין גיבורי האגדות השונים (כיפה אדומה, שלושת החזרזירים, עמי ותמי וכו') ומציע לעזור להם לנצח את הרשע בסיפור שלהם, אבל כולם מסרבים כי "אין שום דרקון" בסיפור שלהם, עד שלבסוף מזדמנת לו הזדמנות להציל את המצב ולהפוך לגיבור הטוב. מותק של ספר, שמעודד לזכור (או להכיר לראשונה) את האגדות הידועות (לבני 4-7). והנה הגיע ספר שלישי, שמזכיר מאוד את שני הקודמים הנ"ל: גם פה יש דרקון שנמאס לו להילחם ("הדרקון התבונן בו בזעף:/ 'עוד אביר מעצבן? נו, די!'/ 'אל תדאג,' ענה לו ליאו,/ לא באתי לריב, בחיי') וילד-אביר שהוריו מודאגים מכך שבנם קורא יותר מדי ("בוקר אחד ההורים ביקשו/ לדבר על עניין הספרים./ הם אמרו שלקרוא זה נפלא, ובכל זאת/ צריך לעשות עוד דברים") ושולחים אותו – בעקבות מודעה בעיתון – "לאלף דרקון". ליאו הקטן אורז כמה ספרים אהובים ויוצא לדרך על סוסו נֶד, וראו זה פלא: כל מפלצת או יצור אגדי אחר שהוא פוגש – כבר מוכרים לו מהספרים! עובדה זו כל-כך מוצאת חן בעיני המפלצות השונות, שליאו נאלץ לקרוא להן את הסיפורים על אודותיהן פעמיים ושלוש ויותר, ובנדיבותו הוא גם משאיר לכל יצור את הספר בכיכובו ("'קח, זה שלך, אמר ליאו/ ומיהר לעלות על הסוס./ 'אוי, תודה,' קרא היצור בשמחה/ והרכין את ראשו בנימוס."). ממש כך קורה גם עם הדרקון, שליאו מאלף אותו ללא כל קושי בעזרת ספר מלא סיפורי דרקונים, וחוזר לכפרו עטור תהילה. באשר לסבטקסט – אוי כמה שזה יפה: במסע החניכה של כל ילד לבגרות, עליו להתמודד עם מפלצות שונות ומשונות – הלא הם השדים הפנימיים שלו. כל אחד מתמודד איתם בדרכו, אם בכוח ואם במוח. והנה, אצל ליאו, גיבור הספר הזה, אהבת הספרות היא שהעניקה לו כלים להתמודד עם השדים האלה: קודם כל, הוא מכיר בהם, כי הוא מכיר אותם מהספרים שקרא (שדרכם אנו מתוודעים לכל צבעי הקשת והאופל של הנפש), ועצם הכרתו במפלצות האלה מפרקת אותן מיד מנשקן: "וכך ליאו הפך לגיבור מקומי,/ לקרבות הוא יותר לא ייצא,/ והוריו, שהבינו, מרשים לו לקרוא/ כמה ספרים שירצה".

ולא לחינם הרביתי פה בציטוטים, כי חלק עצום מחנו של הספר הזה טמון בחרוזיו – שהרי הסבטקסט לא יעבור אלא אם המלים יקסימו את הקורא, הקט והבוגר כאחד – וזה המקום להסיר את הכובע בפני Galia Alony-Dagan. איזה תרגום מעולללה! לא כל מתרגם יודע לחרוז לגיל הרך, בשפה טבעית המתגלגלת בנועם על הלשון, במשקל קצוב ומושלם, בלי לאנוס משפטים ותחביר לטובת החרוז, בעברית נהדרת, אדרבא - אין בימינו כמעט מתרגמים שמסוגלים לעמוד בכבוד באתגר הכבד הזה, ולהוציא תחת ידם תוצאה שחינה משתווה למקור. ואילו אלוני-דגן תרגמה בחן ובכישרון נדירים כאלה, שנדמה שהספר נכתב מראש בעברית. מו"לים המחפשים מתרגמים לספרים מחורזים לקטנים – רשמו לפניכם את השם, כי לא תמצאו לה הרבה מתחרות ראויות. מומלץ בהתלהבות-רבתי לבני 3-8

כנפיים הוצאה לאור