המנהרה

כי הספר עצמו הוא נינוח, כביכול. גיבורו צבי לוריא, מהנדס דרכים בכיר בפנסיה, מנסה לנווט בו את חייו לאורך חודשים אחדים לאחר שאובחנה אצלו התחלה של שיטיון, או קיהיון, או אטרופיה – אבחנה שהוא מקבל במין השלמה מוזרה ומשועשעת, ואף מנחש בינו לבינו מתי התחיל החולי לכרסם בו. ובניחוש הזה טמון כמדומתני אחד המפתחות, אם לא ה-מפתח, להבנה של מה שמתחולל בו, כלומר בנפש הגיבור. ומה שאני עומדת לכתוב פה אינו ספוילר, לדעתי, אדרבא – זה עשוי אף להקל על הקורא. כי צבי לוריא קשור לאשתו בכל נימי נפשו. הם נשואים באושר עשרות שנים, הורים לשני ילדים, יש ביניהם אהבה טובה ורכה, חברות וגם תשוקה. אבל שנים אחדות לפני האבחון, שבו פותח הספר, קרה משהו שצבי לא סיפר לאשתו – ובעצם לא בדיוק קרה, וגם לא בדיוק משהו, אבל מה שלא קרה ואולי נרמז ואולי כמעט קרה הסעיר אותו, או לפחות טמן זרע של פורענות בתוך נפשו, והוא חש ששם התחיל לנבוט אצלו הנזק המוחי. שהרי מתוך הספר אנו למדים שצבי הוא איש ישר כמו סרגל, בעל עקרונות סדורים, שמפריד בקנאות בין האישי למקצועי ומסרב להתעניין בענייני המשפחה של עמיתיו לעבודה, אבל אחרי פרישתו הוא לפתע מבין שההפרדה המלאכותית הזאת גבתה מחיר. ואל אותו סוד אפלולי, שאלמלא הפך ל"סוד" ניתן היה להשליך אותו בחיבה אל מרתף הזכרונות ולהמשיך בחיים כרגיל – מצטרפים ונדבקים עוד דמיונות, קרעי הזיות ומטאפורות חצי-ארוטיות, וכל זה אינו יכול בשום אופן להתיישב עם שגרת החיים הרגילה שהפרסונה שלו מבקשת לדבוק בה. וכל זה קורה תוך כדי פרויקט הנדסי שהוא משתלב בו כעוזר-ללא-שכר, ואשר מעיף אותו מהתבנית המוכרת והסדורה של חייו ומכל מה שחשב שהוא יודע על עצמו. אולי בשל מצבו הפריך של הגיבור, שהקוראת לומדת לחבב אותו יותר ויותר מפרק לפרק, רגשותיו הם בעצם הגיבור הסמוי של הספר. הם משתחלים בין השורות כמו גם בין המחשבות, מתלפפים, משתרגים ומחלחלים פנימה, לוחשים סודות ורומזים רמזים – והמנהרה משם הספר, שיש לה כל כך הרבה משמעויות וקונוטציות, שואבת לתוך האפלולית שלה הרבה יותר ממה שיכולנו לנחש, עד הסוף המפתיע, ההולם בקורא – בום!