מלכיור הכיור

בניגוד לסיפורים דומים וידועים על ילדים שאינם מתרחצים, כמו "יפתח המלוכלך" (ה' הופמן) או "הסבון בכה מאוד" (מ' ילן-שטקליס), כאן הגיבור עצמו מספר את קורותיו בגוף ראשון: תחילה כל הכלים והחפצים בורחים ממנו, מפני שהוא מלוכלך ("אני רץ אל הכדור/ הוא קופץ אל התנור./ בא לקחת עיפרון,/ הוא בורח לארון"), ואז בא מלכיור הכיור, הלא הוא "שַׂר הספוג והמגבת" (ראו הסבר מאיר עיניים בגב הספר) ומכריח אותו להתרחץ, באומרו: "אם ארקע עכשיו ברגל/ ואקרא לחייליי,/ כיורים, ברזים בן רגע/ יתפקדו כולם אליי,/ ישאגו כשד משחת,/ יתפסו אותך, ילדון,/ וביחד,/ וביחד/ יעשו לך מקלחת/ במימי האיילון!" ואמנם, מיד מופיעים ספוג וסבון, רודפים אחרי הילד ברחובות תל אביב (הלוקליזציה מבוארת היטב ב"דבר המתרגמת" בסוף) ומתחילים לקרצף אותו, אבל "באותה שעה ממש/ התהלך מולי ברחוב/ עם בניו, בכובע קש,/ מר תנין, רֵעי הטוב,/ ומבלי לומר מלה/ את הספוג כמו זבוב בלע". ואם חשבתם שכך ניצל הילד – טעיתם בגדול: "אז הביט בי ורקע/ בקרקע/ והשמיע צעקה/ חזקה:/ 'לך הביתה ומיד!'/ הוא אמר./ 'היכנס אל האמבט!'/ הוא אמר,/ 'כי אחרת בלי חמלה',/ הוא אמר,/ 'גם אותך כמו זבוב אבלע!' הוא אמר". בסוף הטוב הילד קופץ לאמבט, יוצא נקי וזוהר, ומלכיור שמח, "מקפץ, רוקד ברון:/ 'ילד, ילד מצוחצח,/ ילד, ילד מקולח,/ כך אוהב אותך פי מאה/ פי מאתיים, פי מיליון"!