מלכיור הכיור
מלכיור הכיור

מלכיור הכיור

קורנֵי צ'וקובסקי

אילו שמעתם על ספר ילדים שדורש בתוקף מגיבורו הצעיר לשמור על ניקיון, סדר והיגיינה, ונוזף בו בזו הלשון: "אוי לךָ, לַמלוּכלָכִי!/ אוי לך, למטונף!" הייתם בטח חושבים שמדובר ביצירה דידקטית להחריד ונמנעים מלקרוא אותה לסרבני המקלחת והצחצוח הקטנים שלכם, נכון? ובכן, טעות! הספר (ובעצם הסיפור הראשון, ששמו כשם הספר) אכן מטיף לניקיון ולהיגיינה בצורה ישירה ותקיפה, אבל יחד עם זאת – באיזה חן, באיזה הומור ובאיזו עברית נפלאה! וכאן מגיעות תשואות למתרגמת, אָלָה סוּד, כלת עיטור הפנקס לתרגום, שבוראת מחדש בשנים האחרונות את מיטב היצירות הרוסיות לילדים בחריזה מופלאה, קלילה ומשועשעת, שאיכותה הנדירה אינה נופלת מזו של טובי הקלסיקונים שלנו – שלונסקי, אלתרמן, ע' הלל – תענוג אמיתי! וכל זה, בצירוף סגנונו המרנין של צ'וקובסקי, מרכך את הדידקטיות, מטשטש ומנעים אותה ממש כמו סבון משובח וריחני באמבט חם, והופך את הסיפור כולו לחוויה כיפית ואת מטלת הרחצה למשימה מצחיקה ואפשרית.

בניגוד לסיפורים דומים וידועים על ילדים שאינם מתרחצים, כמו "יפתח המלוכלך" (ה' הופמן) או "הסבון בכה מאוד" (מ' ילן-שטקליס), כאן הגיבור עצמו מספר את קורותיו בגוף ראשון: תחילה כל הכלים והחפצים בורחים ממנו, מפני שהוא מלוכלך ("אני רץ אל הכדור/ הוא קופץ אל התנור./ בא לקחת עיפרון,/ הוא בורח לארון"), ואז בא מלכיור הכיור, הלא הוא "שַׂר הספוג והמגבת" (ראו הסבר מאיר עיניים בגב הספר) ומכריח אותו להתרחץ, באומרו: "אם ארקע עכשיו ברגל/ ואקרא לחייליי,/ כיורים, ברזים בן רגע/ יתפקדו כולם אליי,/ ישאגו כשד משחת,/ יתפסו אותך, ילדון,/ וביחד,/ וביחד/ יעשו לך מקלחת/ במימי האיילון!" ואמנם, מיד מופיעים ספוג וסבון, רודפים אחרי הילד ברחובות תל אביב (הלוקליזציה מבוארת היטב ב"דבר המתרגמת" בסוף) ומתחילים לקרצף אותו, אבל "באותה שעה ממש/ התהלך מולי ברחוב/ עם בניו, בכובע קש,/ מר תנין, רֵעי הטוב,/ ומבלי לומר מלה/ את הספוג כמו זבוב בלע". ואם חשבתם שכך ניצל הילד – טעיתם בגדול: "אז הביט בי ורקע/ בקרקע/ והשמיע צעקה/ חזקה:/ 'לך הביתה ומיד!'/ הוא אמר./ 'היכנס אל האמבט!'/ הוא אמר,/ 'כי אחרת בלי חמלה',/ הוא אמר,/ 'גם אותך כמו זבוב אבלע!' הוא אמר". בסוף הטוב הילד קופץ לאמבט, יוצא נקי וזוהר, ומלכיור שמח, "מקפץ, רוקד ברון:/ 'ילד, ילד מצוחצח,/ ילד, ילד מקולח,/ כך אוהב אותך פי מאה/ פי מאתיים, פי מיליון"!

הסיפור השני בספר, "השמש הגנובה", מוּכּר בגרסאות עממיות שונות; כאן שוב מופיע תנין, והפעם – כמי שבלע את השמש וגרם למצוקה בעולם כולו. אבל אז בא סבא-דב וגוער בתנין: "מה נראה לך, חוצפן?/ שהשמש – מעדָן?!/ שמותר לך לבלוע/ כל מה שנכנס ללוע?/ התגנבת למרום/ וחטפת לאור יום/ את השמש הזורחת –/ ונשכבת כאן בנחת./ כל הארץ בגללך/ אבודה בחשיכה!" והסוף, כמובן, טוב ושמח. האיורים של יבגני אנטוננקוב נפלאים, ותשואות מגיעות גם להוצאת "קדימה", שמקפידה בשנים האחרונות להגיש לקוראים הצעירים ממיטב יצירתו של צ'וקובסקי, בתרגומיה הנפלאים של סוד (עריכת תרגום: רונן סוניס, 52 עמ'). הספר מומלץ מקרב לב לכל מי שבביתו ילדים מגיל שנתיים (כן כן, כדאי להתחיל מוקדם!) עד בני 7-8 ויותר, שייהנו לקרוא אותו בעצמם.

קדימה