עיניים גדולות זה לא טוב

פרטי פרטים אמרנו? לא ייאמן: הילדה הזאת זוכרת ריחות שונים ומשונים, זִמרַת ציפורים, רעשים וקולות בחדר ובחוץ, מרקמים וצבעים, בגדים שלבשו חברות נועזות ש"לא התביישו להיראות מיוחדות", שלא לדבר על חוויות של יומיום ושל אירועים, כשכל זיכרון כזה הוא אוצר יקר לכל החיים. ואיזה יופי היא מתארת הכל, הסופרת רונית בלנרו-אדיב, כמה תמימות נקייה ואותנטית עולה מכל פרק, מכל סיפור, כך שברור לך לגמרי שהכל אמת לאמיתה (להוציא אולי שמות ופרטים מזהים מיותרים). לא מדובר רק בשפה הילדית הטבעית להפליא, בניסוח ובהגייה – חֶדרוֹכֶל, בֵּיתֶלָדים, המַחלת-נשימה וכו' – אלא בעיקר במבט של הסופרת, בהסתכלות הילדית הזכּה שלה על תקופה שהיתה ואיננה, ברגש הילדי הטהור שאופף את הכל. קחו קטע אקראי לדוגמה, כמעט מסוף הספר: "אנחנו לא עצלנים. עמליה (המחנכת) אומרת שלהיות עצלן, חמדן ושוויצר אלה שלושה דברים שהם הכי גרועים. העיניים הגדולות שלי זאת חמדנוּת. בגלל זה עמליה לא אוהבת אותן. כשאני כל הזמן מצביעה בכיתה כי אני יודעת את התשובה, זאת שוויצריוּת. היא אולי צודקת, אבל לפחות עצלנית אני לא (...) עצלנים, חמדנים ושוויצרים חושבים רק על עצמם, ובקבוצה זה לא עובד. עצלנים מחכים שמישהו אחר יעשה בשבילם את העבודה. ליאת יודעת את זה טוב. חמדנים רוצים יותר וזה אומר שהם לא מבינים שלכולם צריך להיות אותו דבר. שוויצרים מדברים על כמה הם טובים ועמליה אומרת שזה 'לפזר מלח על הפצעים'. בהתחלה היא אמרה 'לזרות' אבל כשלא הבנו, היא אמרה שזה כמו לפזר". הוא שאמרתי, תקופה שלא תשוב עוד לעולם.