נטע לא מתה
מיכל קרייטלר
הסיטואציה המאתגרת שבה נמצאת הגיבורה – אותה נטע-שלא-מתה – לאורך רוב-רובו של הספר היא המגנט העיקרי שלו, מבחינת הקוראת הסקרנית: תארי לך מצב שבו את מנותקת במשך 4 חודשים מכל מה שיש לך, מכל מה ומי שחשבת שאת, מבעלך ומילדייך, מחברותייך, מאוהבייך, ממכרייך ומוֹדָעייך, מהטלפון שלך ומהמדיה כולה, מבגדייך וחפצייך, מהזהות, מהשפה, מהידיעה באיזו מדינה ערבית את מאושפזת, מהיכולת לתקשר לזולת את רצונותייך, את צרכייך, אף לא בכתב; מנותקת גם מגופך – שהוא פצוע, כווי ומגובס, ולפיכך גם מעצמאותך הפיזית – וממראה פנייך, שחציין חבוש, משערך שלא נחפף, לא סורק ולא נצבע מאז התהפך עלייך עולמך; בקיצור, מנותקת מכל מה שהכרת, מכל מה שהגדיר אותך. ונשאֶלֶת השאלה, בסופו של חשבון, מה בעצם נשאר לך ממך?
זו שאלה גדולה, למעשה הלוז של הספר, וקרייטלר מתמודדת איתה בכבוד. הגיבורה המנותקת שלה עושה מהלימון המצומק שלה את הלימונדה היחידה האפשרית במצבה – מעזה להתקיל את עצמה בשלל פינות לא נוחות, להציג לעצמה שאלות נוקבות על היחסים שלה עם עצמה ועם כל סובביה, ומציירת לעצמה תסריטי אימה פרנואידיים או דמיונות של תקווה על העתיד הלא-נודע. פה ושם הפריעו לי דברים קטנים, אני מודה; למשל – איך זה שהתחבושות על פניה לא הוחלפו כל הזמן הזה, שבו היא אפילו לא יודעת באיזו מידה הפנים נפגעו? ולמה לא נעזרה באטלס שקיבלה בשלב די מוקדם כדי לבקש ממישהו להראות לה איפה בית-החולים נמצא – שאלה חשובה כל כך וטבעית לגמרי, שלא מעוררת חשד – אלא חיכתה עם זה לרגע האחרון?
בספרים אחרים תהיות כאלה עלולות לבאס אותי עד כדי זניחת הספר, אבל קרייטלר הערמומית זורעת בעלילה תעלומות מטרידות שמעסיקות מאוד את נטע ואותנו יחד איתה, והסקרנות גורמת לנו לדבוק בספר עד תומו, וזה קל ונעים כי הכתיבה קולחת ומרתקת, וכך עשיתי. התשובות שהגיעו בסוף היו אולי פחות עסיסיות משציפיתי, אבל חוויית הקריאה מהנה ומתגמלת, לא מעט בזכות המחשבות הפרטיות שהספר מעורר. אזכיר עוד שהתלהבתי גם מספרה "שנה שבע", שיצא אשתקד באותה הוצאה משובחת (252 עמ', ערכה: אורנה לנדאו), כעת בהנחה נאה באתר "התחנה".
התחנה