מה נסגר עם באום
וודי אלן
לא חייבים לאהוב את וודי אלן כאדם, כבמאי או כשחקן כדי ליהנות מהספר שלו – מה הקשר? כמה פעמים התאהבתי באנשים בזכות יצירה שיצרו, או שלקחו חלק ביצירה כלשהי, עד שגיליתי שהאיש שמאחורי הקלעים (במקרה או שלא, כולם היו גברים) הוא דווקא משעמם, או לא מספיק מושך, או סתם אין כימיה? אז זהו. ברור, בתקופת הזוהר של אלן גם אני נדלקתי על להיטיו הגדולים, הזכורים לכולנו, אבל עם הזמן קצת נמאס לי מהסרטים שלו, ועל פרשת מיה פארו ושות' תרשו לי לדלג, כי לטעמי אין שופטים יצירה (יצירה! לא את היוצר) עפ"י האשמות שהוטחו ביוצר ולא הוכחו מעולם.
על מה הספר? צילמתי לכם את הדשים הפנימיים שלו, כי בגב יש רק צילום של הסופר, ושימו לב – לא צילום מחמיא כלל וכלל, אדרבא, צילום של אדם ברגע שבו הוא נראה חסר מודעות למצלמה, לבוש ברישול, בחדרו הפרטי, עם מכונת כתיבה מימי איכה, כמין ניגוד לצעקה בציור הידוע של אדוארד מונק המעטר את העטיפה הקדמית. אבל איך הוא כותב! נכון, לקח לי קצת זמן עד שהדיאלוג הפנימי בראשו של באום התחיל להיות לי אטרקטיבי, כי בואו, כולנו יכולים לנחש איך מתנהל בחייו יהודי אמריקאי מריר ובלתי-ספורטיבי בגיל העמידה, נודניק מלא רגשות אשם והומור עצמי, אבל עמיתי היקר ירון פריד (מעריב) שכנע אותי להמשיך, וטוב שכך, כי ממש נהניתי.
כי בהדרגה מתברר שיש בסיס מוצק לחשדות של באום לגבי טיפוס מסוים בספר שהוא לא מחבב, וכעת עליו להחליט מה עושים עם החשדות, או בעצם ההוכחות, לביצוע עבירה פלילית מצד אותו טיפוס, ומעורבות בזה כמובן גם כמה נשים, שמתוארות בצורה די הוגנת (ציפיתי להרבה יותר ארס) ולעתים אף מחמיאה מאוד, גם אם הוא מסתייג מכמה מהן, שלא לומר קצת לא סובל אותן, והוא מיטיב ללגלג על עצמו במקומנו וגם שולח לעצמו עקיצות קטנות ושנונות לאורך הטקסט, וזה דווקא משעשע ובכלל לא פתטי, וממש קשה להאמין שהכותב (שזה הרומן הראשון שלו!) אוטוטו בן 90. התרגום של קטיה בניוביץ' בלתי מורגש לחלוטין, כלומר את שוכחת שהספר לא נכתב עברית במקור, וזו המחמאה הכי טובה שאפשר לתת למתרגם. בקיצור, ספר מהנה וכיפי – ואפילו יותר זול ונוח לשימוש מכרטיס זוגי לקולנוע! כעת בכחצי מחיר באתר ההוצאה (189 עמ', עורכת התרגום: רנית שחר).
ידיעות ספרים