דג המחשבה

אני אוהבת לקרוא שירה, אבל לרוב במנות קטנות. לעתים נדירות קורה לי להתחבר לספר שירה שלם, על כל שיריו, ואני לא זוכרת מתי קרה לי שקראתי ספר שירה כמו רומן - מהתחלה עד הסוף, לפי הסדר, בלי לדלג, בלי לבחור שיר בדפדוף אקראי (תחביב אהוב), אלא מהשיר הראשון ועד לאחרון. אמנם לא בבת אחת, אלא בהפסקות (שאחריהן מדפדפים קצת לאחור כדי לשוב ולהתחבר, כמו בספר מתח) - אבל בצורה מסודרת. כי לראשונה (מזה זמן רב, לפחות) הרגשתי שספר שירה מספר לי באורך רוח את עצמו, את הכותבת שלו (שמהדהדת גם אותי, מן הסתם), מגיש לי יצירה שלמה ועמוקה שאני רוצה לקלף אותה לאט מעטיפותיה, כמו מתנה. תוך כדי קריאה וגם אחריה, שאלתי את עצמי - איך התחברתי ככה דווקא לספר הזה, דף אחר דף? ואין לי תשובה, זו כנראה כימיה, אבל ברור שגם לאיכות השירים ולסדר שלהם יש משקל. לעברית העשירה, החכמה. לזרם התודעה שכיוונו לא זר לי. למשפטים - כמעט בכל עמוד - שבא לי לגזור ולשמור, מרוב הזדהות.