top of page
לדבר לעצמנו
לדבר לעצמנו

לדבר לעצמנו

אנדרס נאומן

איך יודעים לזהות ספרות גדולה? אצלי זה קורה כשהדמויות בספר הופכות להיות הרבה יותר ממה שהמלים מספרות עליהן, ואת מתחילה להיקשר אליהן והן הופכות לחלק מחייך, ואת מרגישה אותן מבעד למלים ואכפת לך מהן, ואת חרדה להן. וזה מה שקרה לי ב"לדבּר לעצמנו" (ובעצם כמעט בכל ספר של "תשע נשמות" שיצא לי לקרוא) ולפי הציטוטים בכריכה האחורית, לא רק לי אלא גם לאילנות גבוהים בעולם הספרות. וכל מלה שלהם אמת.

שלושה מדבּרים כאן לעצמם: הילד ליטו בן העשר, שנוסע עם אביו מריו החולה בסרטן למסע אחרון, מבלי שיידע זאת, במשאית החלוקה שלו המכוּנָה "פדרו"; מריו, האב, המשתדל להסתיר את מחלתו מהבן ולהנחיל לו זיכרון חזק וטוב; והאם, אלנה, שנקרעת בין דאגתה לגבר שלה, שהולך ודועך לעיניה, לבין תשוקתה הבוערת, הפרועה, להיאחז בחיים. שלושתם "מדברים לעצמם" לסירוגין, ועד מהרה נאחזות הדמויות בלבך ההולך ונשבר, ונארגים היחסים בינן לבין עצמן ועם האחרים כמו קורי עכביש עדינים, ברובד הגלוי והסמוי, ואת רק רוצה להקשיב להן עוד ועוד, שלא ייגמר. את אחד המשפטים החכמים שאקח איתי מהספר אומר הרופא של מריו לאלנה, כשהיא שואלת אותו אם למחלות קשות יש גם גורמים פסיכולוגיים. "יש תיאוריות, הוא ענה לי, שאומרות שאנחנו נעשים חולים כדי לבדוק אם אוהבים אותנו". וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון הנפלא, מונולוג של הילד: http://tinyurl.com/y2nh24av.

כמו כל ספר שקראתי של "תשע נשמות", גם ספר זה מטופל ביד אמן, מהתרגום המצוין (מספרדית: מיכל שליו) ועד לעריכה (דיטה גוטמן) ולעיצוב (דודי בן הרא"ש), בחסות המו"ל והעורך אוריאל קון (160 עמ', כעת במבצע באתר ההוצאה), ולא מכבר יצא ספר נוסף של נאומן באותה הוצאה, "היו זמנים בארגנטינה". אל תחמיצו

תשע נשמות

bottom of page