לדבר לעצמנו

שלושה מדבּרים כאן לעצמם: הילד ליטו בן העשר, שנוסע עם אביו מריו החולה בסרטן למסע אחרון, מבלי שיידע זאת, במשאית החלוקה שלו המכוּנָה "פדרו"; מריו, האב, המשתדל להסתיר את מחלתו מהבן ולהנחיל לו זיכרון חזק וטוב; והאם, אלנה, שנקרעת בין דאגתה לגבר שלה, שהולך ודועך לעיניה, לבין תשוקתה הבוערת, הפרועה, להיאחז בחיים. שלושתם "מדברים לעצמם" לסירוגין, ועד מהרה נאחזות הדמויות בלבך ההולך ונשבר, ונארגים היחסים בינן לבין עצמן ועם האחרים כמו קורי עכביש עדינים, ברובד הגלוי והסמוי, ואת רק רוצה להקשיב להן עוד ועוד, שלא ייגמר. את אחד המשפטים החכמים שאקח איתי מהספר אומר הרופא של מריו לאלנה, כשהיא שואלת אותו אם למחלות קשות יש גם גורמים פסיכולוגיים. "יש תיאוריות, הוא ענה לי, שאומרות שאנחנו נעשים חולים כדי לבדוק אם אוהבים אותנו". וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון הנפלא, מונולוג של הילד: http://tinyurl.com/y2nh24av.