בוכה ובוכה ובוכה
אלה אילון, בלה פוטשבוצקי
כשרק לקחתי את הספר ליד, לא חשב תי שאתלהב – כי מה יש להתלהב מילדה שרק בוכה ובוכה ובוכה כל הזמן, מבוקר עד ערב? אבל עם כל דף שהפכתי, הלכתי ונשביתי בקסמו של הספר החכם הזה, וגם הבנתי כמה הוא ידליק פעוטות כמו בן השלוש האהוב עליי. כי דווקא ההגזמה הזאת עם הבכי של שירה, גיבורת הספר, מקלה על בכיינים קטנטנים להתעניין בה: "וואו," הם אומרים בלבם, "מה זה? היא בוכה הרבה יותר ממני! הרבה-הרבה יותר!"
נוסף על כך, לא באמת ברור למה שירה בוכה; נדמה שהיא בוכה בלי סיבה, ואף אחד לא עושה מזה עניין. "פעם אמא שאלה את שירה אם היא אוהבת לבכות. שירה ענתה: 'זה בסדר'." נראה כאילו הבכי הוא חלק אינטגרלי מהזהות של הילדה; כולם מקבלים אותה ככה ומכילים את הבכי שלה. ותאמינו או לא, אף אחד אינו מציג לה את השאלה המתבקשת: "למה את בוכה?" האמנם התרגלו שככה היא ממילא כל הזמן – וזהו? לא נראה לי.
כי בינינו, השאלה הזאת חסרת טעם לגמרי מול ילד בוכה, שעדיין אינו מסוגל לנסח גם לעצמו את הסיבה לבכיו; כדי לדעת "למה אני בוכה" נדרשת מודעות עצמית שגם מבוגרים לא תמיד מתברכים בה, ולכן חכם בעיניי שאיש בספר אינו מתעסק עם הסיבה לבכייה של הילדה, ולפיכך אין כאן שום שיפוט, אלא רק הכלה ואהבה, בעיקר מצד החברה הטובה דניאל, שפותחת לה דלת ומאפשרת לה לעבור בה הלאה בדרך יפהפייה ומעוררת השראה (באמצעות סיפור מתוק וחכם על אמא-של-שבת, שחבל לעשות עליו ספוילר, תקראו בעצמכם). הציורים היפים של בלה פוטשבוצקי מלאי הבעה ובכי, ועליה ועל המחברת אלה איילון תקראו בגב הספר. ואיזה יופי שהוצאת שתים פתחה סדרה של ספרי ילדים (38 עמ', ערכה: אורית גידלי, לבני 5-3, כעת בהנחה באתר ההוצאה).
שתים