

אני עוד כאן
ענבל פרלמוטר
אם עוד לא היה ברור לנו עד עכשיו, כעת זה ברור כשמש: ענבל פרלמוטר היתה משוררת נפלאה, יוצאת מן הכלל. אם יש ביניכם מלחיני שירים, או שאתם מכירים כאלה – קנו להם את הספר שלה, הרי זה מעיין של השראה יצירתית. מודה: בהתחלה קצת נרתעתי מלפתוח אותו – דווקא כי אני מאוהבת ביוצרת החד-פעמית הזאת מאז שהפציעה ברדיו שלי במאה הקודמת, נפש פצועה אבודה, גאונה מוכשרת כל כך. השירים שלה מרגשים שוב ושוב מחדש, המקוריות המפתיעה בלחנים ובמלים, הקול העמוק שלה, תערובת של כאב ומתיקות, זה אוצר שלא נגמר! אז מה פתאום שאקרא שירים שהיא העדיפה לשמור במגירה, למה לפלוש לשם?
אבל הספר נשאר על שולחני, מתעקש למשוך לי בשרוול עם הכותרת המתריסה – "אני עוד כאן", עד שפתחתי – ונשתלתי. איזה שירים מהממים, אחד-אחד, איזה מבט מפוכח ומיוסר על החיים. אני רוצה לצטט כאן ומתקשה לבחור – כולם כל כך חזקים. אז הנה שיר שגם מנבא את סופה המר (עמ' 20): "כל היום/ בתוך כורסה ירוקה/ אם לא לישון/ אז לפחות להיות מחוקה/ זאת המחלה המחורבנת/ זאת המחלה הארורה/ ואין לי ברירה./ אין אוויר על המרפסת/ וגם אין מה לראות/ התעייפתי מאוד./ הלוואי ויכולתי לצאת ולשתות.// לפעמים/ אני משחקת קלפים נגד האוויר/ ואם לא היתה טלוויזיה/ הייתי נכנסת בקיר".
והיא אכן נכנסה, כזכור, בכל הכוח. אוי ענבל, הלוואי שהיה אפשר להקים אותה לתחייה, שתלחין בעצמה את היהלומים המדממים האלה – אבל מי שמאמין בגורל אולי סבור כמוני שכל אלה שמתו לפני 7 באוקטובר, הגורל גאל אותם ממציאות מזוויעה שנפשם לא היתה מסוגלת להכיל – והיא כבר מתה כמעט 30 שנה, איך זה יכול להיות? בלב כל אוהביה היא חיה מאוד; והספר הזה מזמין אותנו לשמר את זכרה המתוק, כמו השיר האחרון בו: "אל תאמרו היא היתה כה טובה/ ואל תבַכּוּ היא נקטעה בּאִיבּהּ/ מי שאהב אותי יידע לשתוק/ בכל מקרה לא התכוונתי/ להגיע רחוק" (164 עמ', עריכה ועיצוב: דבי אילון, ליווי עריכה: נגה אלבלך). כעת בחצי מחיר באתר ההוצאה.
הקיבוץ המאוחד