אל תספר לאחיךָ
אל תספר לאחיךָ

אל תספר לאחיךָ

מאיר שלו

לקרוא ספר חדש של מאיר שלו זה כמו לחזור לשיחה נעימה עם חבר ותיק ואהוב מילדוּתך ולגלות אצלו הפתעות מלבבות שלא הכרת. נתקלתי בספר הזה כשבחדר אחר בבית חיכו לי שני ספרים אחרים שאני קוראת במקביל, שניהם נפלאים, אבל מרגע שפתחתי את שלֵו (כדי לקרוא משהו בזמן האוכל, הרגל נפסד ואהוב מאז הילדות) לא יכולתי לחזור אליהם עד שאסיים אותו, כל כך היה לי כיף ונעים, וגם מסקרן ודי מותח.

אז נכון, קצת מעצבן התעלול הספרותי הפורש את סיפורו של איתמר דיסקין בגוף ראשון באמצעות דיאלוג בינו לבין אחיו בועז, במסגרת ליל השתייה השנתי שלהם, כי מדי פעם מורגש שזה לא באמת דיאלוג אותנטי (שבו איתמר הוא הדובר העיקרי) אלא שהמספר משתמש בתגובות של אחיו כמנוע להתקדמות הסיפור; אבל איך לא נסלח לו כשהכל כתוב בכזה חן והומור ממזרי, כדרכו של שלֵו, והקטעים שבהם הוא מתפייט על אהבתו למיכל, האקסית המיתולוגית שלו, כל כך יפים שמתבקש לקרוא אותם שוב ושוב לפני שממשיכים הלאה. כי גם שנים אחרי שעזבה אותו, איתמר רוצה "את כל מה שבה. את כל מה שֶׁרַךְ, שמוצק, שגחלת לוחשת, שֶמֶשי רטוב, שמיתר, שענבל, שחולות נודדים". וכל דבר מזכיר לו אותה, "ידֵך בַּכֹּל ויד כל בי: שריקה של נער ברחוב, כי הפלאת לשרוק בשתי אצבעות. שלט של גן ילדים, כי היית פעם ילדה. ענף נע ברוח, כי פעם שכבנו מתחת לעץ. העץ רָגַש. עליו המו. שמש טפטפה מהם זהב מוּתָךְְ".

הסיפור המרכזי בספר הוא אמנם על מפגש דרמטי וסוער של איתמר (המכונה איטה) עם אשה אחרת, מסעירה ומדהימה בפני עצמה, וכולל לא מעט תיאורים חושניים להפליא, וגם כמה אנקדוטות שובבות וחמודות על בני משפחתו, אבל לב-לבו נעוץ ברומן הבלתי-נשכח שלו עם אותה מיכל. ודומני שהבנתי למה היא עזבה אותו, למרות אהבתו העצומה אליה, ובעצם בגללה. קוראים לזה "לאהוב יותר מדי" (הגדרה ממש מעצבנת, כי באהבה אמיתית אין יותר מדי), אבל בעצם מדובר לטעמי בסוג של שתלטנות, שבה הגבר מרגיש שבלי אהובתו אין לו קיום, שהוא והיא לבד בעולם, כפי שהוא עצמו אומר לה, "אין בעולם עוד גבר ועוד אשה חוץ מאיתנו", ומיכל עונה לו בחוכמה "זה לא טוב. אם יש בעולם רק גבר אחד ורק אשה אחת, לא צריך אהבה", ובצדק, כי לא כיף לאהוב ככה. כיף לאהוב מישהו שיש לו גם חיים נפרדים משלך, שיש לו עניין אחר שממעורר בו להט, שסביבו מתרכזים חייו ובו הוא צומח לו לבדו, ואת זה אין לו, לאיתמר. גם אני הייתי עוזבת אותו. אבל תקראו את הספר (262 עמ', ובאתר ההוצאה תמצאו גם פרק ראשון לטעימה). תענוג.

עם עובד