במקום גרניום
במקום גרניום

במקום גרניום

ליה נירגד

איך לכתוב על הספר הזה, הספר הנפלא הזה שאינו דומה לשום ספר אחר שקראתי? הקריאה בו היתה לי חוויה כל כך אינטימית, שאני מתקשה לדווח עליה כבר כמה ימים, מאז שגמרתי לקרוא אותו – בצער, יש לומר, כמו להיפרד מאחות-נפש שגיליתי פתאום באמצע החיים וכבר היא נוסעת מכאן. הוא מתחיל כיומן, שבו מחליטה הכותבת לפגוש את עצמה בכתב לאורך שנה בחייה, בעוד אמה החולה גוססת ולבסוף מתה – ובמהלך הכתיבה היא מגלה שהמפגש הזה לוקח אותה למקומות אחרים, לא צפויים, בנפשה ובעברה וביחסיה עם הוריה, בעיקר עם אמה ואז גם עם אביה, ופתאום מתברר שיש כאן תעלומה, בעצם, לפחות אחת אם לא יותר, ואקדח שהופיע במערכה הראשונה עומד כנראה לירות בסופו של דבר, והכל גלוי וחשוף לעין הקוראת, תמים וערמומי גם יחד, על פני השטח ובמעמקים, והכל כל כך מרתק, וכל כך מרגש, האמון הזה של הכותבת בקוראת שתבין אותה, שתכיל אותה, שתאהב אותה כמוה. ובצדק.

בכלל, התחושה בזמן הקריאה היא שאת אוחזת בידך חפץ יקר-ערך, כזה שכבר לא עושים כיום, כמו עבודת-יד קפדנית מפעם, ועד מהרה מתברר לך מקורה של התחושה הזאת: כי נירגד כתבה את עצמה במחברת, ורק אחר כך הקלידה הכל במחשב. והרי מחקרים הוכיחו שכתיבה ביד מפעילה יותר אזורים במוח, ונירגד דווקא מנסה להקליד פה ושם ישר למחשב, אבל עד מהרה מבחינה שכך היא מתרכזת יותר מדי במלותיה הניבטות אליה מהמסך ולכן ממשיכה במחברת, למרות היד הכואבת. ונדמה לי שזה סוד הקסם: זו כתיבה אינטואיטיבית, עם פחות בקרה עצמית, שהרי כאדם כותב ומתרגם את רגילה לערוך את עצמך תוך כדי כתיבה, לראות את המלים המוקלדות מתהוות מול עינייך באותיות קידוש לבנה ומיד מתעוררת הביקורת העצמית ומוחקת, משפרת, משנה. ואילו כאן – זרם התודעה, אמיץ, בלתי מתפשר, משוחח עם עצמו, מציץ בעקשנות לכל פינה אפלה, לא מוותר, מתווכח, מתנצח, סולח.

אז נירגד בעצם חוקרת כאן את עצמה – בסבלנות, בנחישות, לאורך שנה שבּה היא הופכת ל"בת של אף אחד" – ובעיקר בודקת מהי אהבה, בכלל ובפרט, תוהה אם באמת אהבה את הוריה ואם הם באמת אהבו אותה, האם זו אהבה או משהו אחר? לפעמים נדמה לה שכן ולפעמים שלא: "געגוע אינו אהבה, ונפש כרוכה בנפש אינה אהבה, וצער על מה שאיננו אינו אהבה (...) ורצון אינסופי להיטיב גם הוא לא", ופתאום מתפרץ מתוכה הקטע הקטן הזה, שמילא אותי אושר: "אהבה יש גם יש בעולם, והיא עצמה פשוטה כאוויר הנשאף מאליו ואין עליו עוררין, היא כשלעצמה כולה נעימות, זה יסודה גם אם נמהלים בה מעת לעת חומרים אחרים, והיא מבקשת קרבה, לעולם לא נרתעת, לא כשלעצמה, והיא כולה רצון, מזנקת כלהבה, מאליה, מאליה(...) וגדול ככל שיהיה הרצון לאהוב הוא אינו יכול להצית את האהבה, כי היא-היא הרצון(...) וסימן ההיכר של האהבה הוא השמחה. וסימנה האחר אושר. וסימנה השלישי הקלוּת". כי כן, זהו ספר שכולו התבוננות באהבה, מכל צדדיה. אל תחמיצו (326 עמ', ערך: אלי הירש, עיצוב עטיפה: עדה ורדי. וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון: tinyurl.com/y65ogyo9)

חרגול + מודן

במקום גרניום