top of page
ביצה לשבת
ביצה לשבת

ביצה לשבת

מיריק שניר

למה לומדים לבגרות רק יצירות ספרות למבוגרים? לפי דעתי במקצוע הזה חשוב ללמד גם יצירות מופת לילדים, ואפילו לילדים רכים ממש, כי יש כל כך הרבה מה ללמוד מהן - והראשונה שאני חושבת עליה כרגע היא מיריק שניר. מה"חומרים" הכי פשוטים של החיים, בשפה הכי קרובה וטבעית, מיריק שניר מפליאה ליצור פנינים ויהלומים שזוהרים למרחוק. והנה דוגמה טרייה מן המכבש - על ילד שאמא שולחת אותו להביא ביצה מן הלול, בכל יום מחדש, ושוב ושוב הוא לא מצליח, עד ש....

יש פה הרבה דברים יפים, שקשה להסביר אם לא קוראים את הספר, אבל אנסה. ראשית, כשהילד יהושע חוזר מהלול בלי ביצה (כי הוא ילד, והוא סקרן, אז פעם הוא מנסה לזרוק את הביצה העגלגלת כמו כדור, ולמחרת מנסה לשאת אותה על ראשו, ולמחרת מחזיק אותה קצת יותר מדי בכוח, ולמחרת רוצה לראות אם יש בה אפרוח... וכן הלאה) - אמא לא גוערת בו, אלא רק אומרת פעם אחר פעם "יפה, בן. למדת היום דבר מעניין". היא גם לא מזהירה אותו למחרת "אל תעשה כך ואל תעשה כך" אלא חוזרת שוב על בקשתה העניינית: "יהושע! לך אל הלול והבא לי ביצה". ובניגוד לספרי ילדים רבים מהזמן האחרון, שמכילים ומקבלים בנדיבות (מוגזמת לעתים, בעיניי) את בדיקת הגבולות הפראית של גיבוריהם הפעוטים, כאן באמת כל אזהרה או גערה היא מיותרת - שהרי הילד אכן לומד בעצמו דברים מעניינים מאוד.

עוד דבר נהדר אצל מיריק שניר הוא השפה. שניר כותבת וחורזת "כמו פעם" - בשפה לא מתיילדת, לא מתחנפת, שפה שבה כותבים ספרים גם לילדים גדולים ולמבוגרים, וראו זה פלא - הכל מובן. למשל, בכל פעם שקורית "תאונה" לביצה - כתוב שהיא "אוי - התנפצה!" והנה מלה חדשה שאפילו לא צריך להסביר, כי זה כל כך ברור. גם שמו של הילד יהושע מזכיר את הספרים של פעם. ולמי שדואג לתזונת המשפחה, נבהיר מיד שכמובטח בשם הספר - ביום שישי הילד יהושע הִפנים את כל הלקחים שלמד לאורך השבוע, והביא לאמא ביצה שלמה, כדי למרוח על החלות לשבת. כמה מתיקות, כמה חן, ואילו ציורים נהדרים ציירה בתה אליאור. ספר מופלא לפעוטות מגיל שנתיים (או פחות) ולילדי גן, אל תחמיצו. (32 עמ')

אגם

bottom of page