על מקום הימצאה
תמר קפלנסקי
כשאני מתחילה לקרוא כמה ספרים במקביל – כמו לעקוב אחרי כמה סדרות במקביל, לא? והרי הבית מלא ספרים שמחכים שאתלהב מהם כאן – מה גורם לי להמשיך דווקא עם ספר מסוים, ולהניח לאחרים? כרגע נדמה לי שזה קורה כשאני מאמינה לגיבור או לגיבורה תכף ומיד, בוודאי כשהם מספרים את סיפורם בגוף ראשון, כשמורגש שהם לא מזייפים, כשזה נשמע לי כמו אמת. לאו דווקא אמת שקרתה בעולם המציאותי, כידוע; העיקר שאת מרגישה שהמסופר יכול היה לקרות כך בדיוק, אולי אפילו לך עצמך, כי המלים נובעות מתוך מקומות מוכרים בנפש ומוסרות אמת מזוקקת, בלי קישוטים מיותרים, בלי פוזה, בלי דחף להעביר איזו אג'נדה, רק מספרות את הסיפור כהווייתו, מתוך נפש עירומה. ומה כבר מעניין בחיים האלה יותר מאשר נפש עירומה, שמפשיטה את עצמה בכישרון?
אז זה מה שקרה לי ב"על מקום הימצאה" – שם יפה ומסקרן, עטיפה יפה ומסקרנת, רזומה מסקרן של הסופרת, ספר ביכורים – עם הגר (שם שדווקא לא התחבר לי לדמות, משום מה), הגיבורה. הספר מסופר מנקודת מבטה, הן מבחוץ והן בגוף ראשון, שגם בו היא מתפצלת מדי פעם ל"אני" ול"אשה שהיא אני" – כלומר זו שנקלעת לסיפור ההזוי הזה פתאום, באמצע החיים, ונעה בתוכו כמכושפת. וזה לא שהתאהבתי בגיבורה, כמו שקורה לפעמים בספרים מצוינים כאלה; אבל הדרך שבה נפרש הסיפור שלה – החלק הפותח והסוגר בגוף שלישי, ורק ההרפתקה ההזויה שלה בהודו, מראשית ועד אחרית, בגוף ראשון, והכל בשידור ישיר מתוך הראש שלה והדפים מתהפכים בזה אחר זה – והופ, את נשאבת, וכשאת מניחה את הספר את מתגעגעת לחזור אליו, וכעת כשאני מדפדפת בו בתום הקריאה, הוא כל כך מזמין קריאה חוזרת, כדי להבין את כל הרמזים שהיו שתולים בו כבר קודם וגם את, כמו הגיבורה, לא ראית.
על מה הספר? תקראו בצילום הכריכה. ובציור הכריכה, שהוא כה מדויק – אשה במטוס, בבגדי בית פשוטים, קמה ממקומה בנונשלנטיות ועומדת לקפוץ החוצה. בכריכה האחורית רואים את ההבעה שלה – כמעט חיוך, שום פחד, אולי רק ציפייה (עיצוב ואיור העטיפה: טליה בר). נהדר. (286 עמ', 61 שקל באתר ההוצאה)
כתר