כמו פרא, כמו חיה,
ליהי חנוך
מי עוד יכולה להוציא כזה ספר, שהכותרת שלו נגמרת בפסיק? ועוד לקרוא לו פוטו רומן? ושכולו יהיה מלא בצילומים גדולים שלה, לביאה יפהפייה שכמותה, וביניהם פזורים טקסטים ליריים שרק היא מסוגלת לכתוב, ורובם ספק קינה ספק שיר הלל על החיים, על אהבה, על אימהות, על מחלה, על התפוררות הגוף, על התפוררות האהבה? רק ליהי.
למשל סתם כפולה אקראית (122-3). בצילום – תקריב של פניה, מוטרדות, מודאגות. ובטקסט: "אדם הולך עם הטון של הסיפור שלו. כל היום הוא מחזיק אותו/ על הידיים. בחוץ מתחלפות עונות השנה ועונות החיים,/ בריות וקירות ולוחות-זמנים חובטים בו מכל עבר, והוא/ מחזיק את הטון של הסיפור שלו על הידיים ומכסה אותו בגוף/ שלא ייפגע". זו שירה? זה פרוזה? זאת ליהי.
גילוי נאות: אני מאוהבת באשה הזאת כבר עשרות שנים, כמו כל מי שמכיר אותה. לבקשתה עברתי על הטקסטים שכּתבה וקצת ניקדתי וקצת פיסקתי, כמה שהרשתה לי. מלכה פראית שכּמותה, חרֵדה בטירוף לפרטיותה, והנה בכל זאת נחשפת בספר כזה שאין חשוף ממנו, בצילומים שחור-לבן שאת רובם צילם באהבה ובהערצה אהובה לשעבר, עד שהפך לשעבר ומת. וגם לספרה הקודם היא קראה "בעירום מלא". אשה חידה, ומי רוצה לפתור אותה, ולמה? מספיק להתבונן ולהתפעל. אין ספרים כאלה. אז עכשיו יש (185 עמ', ערך: רון דהן, עריכת צילומים: ג'ואנה ג'ונס וליהי חנוך, רישומים: מאיה חנוך) בחנויות הספרים, למשל ב"המגדלור".
הוצאה עצמית