חוט הזהבה
חוט הזהבה

חוט הזהבה

שירה גפן

ספרי הילדים של שירה גפן הם כמו חידה בשבילי, ואני מודה שלרוב לא קל לי להתחבר אליהם. יש בהם משהו אפלולי, לא פתור, לא פשוט – ולי אישית קשה עם ספרי ילדים כאלה, שאינם בהירים ונהירים, שנוגעים בכאב ובעצב עמוק בלי לפרש, שרב בהם הנסתר והעמום על הנגלה והמואר. במובן הזה אני כנראה קצת דינוזאורית, ואולי אני פשוט לא יודעת להתמודד היטב עם עצב וכאב אצל ילדים. כך או כך, לקח לי זמן להרגיש את היופי של "חוט הזהבה".

זה מתחיל במשפט הראשון: "כל יום אחרי הגן, מיה צועדת בשביל הקטן שמוביל את רגליה שמובילות את כולה לבית של סבתא זהבה". כבר הניסוח הזה, שמפרק לגורמים דבר פשוט כמו הליכה בשביל, מבהיר לקורא שהסיפור הזה עומד להשתהות ולהתעכב על דברים שלא מקובל להתעכב עליהם; ואם ציפינו שבבית של סבתא, שאליו הולכת הילדה, היא תמצא נחמה ותשומת לב בלעדית, כפי שהתרגלנו לצפות ממפגשים של נכדים וסבתות, הרי שמחכה לנו הפתעה. סבתא שקועה ברקמה, רקמה מוזהבת, עשירה וחיה, שמעוררת את סקרנותה של הנכדה יותר מכל דבר אחר בחייה הצעירים ומכניסה אותה ואותנו לתוך עולם חלומי. ביום שבו מתרחש הסיפור סבתא כבר הולכת ושוקעת, הולכת וקטנה, אינה רואה היטב וידיה רועדות מכדי לרקום – ומיה לוקחת ממנה את החוט והמחט ומציעה לעזור. רק אז יודעת סבתא שהיא יכולה לפרוש ולהיעלם, ומיה אכן רוקמת במקומה כל אותו יום וכל הלילה בלי לדעת מה, במין טראנס, אטומה לכל המתרחש סביבה, שקועה רק במעשה הרקמה, ואילו סבתא נעלמת לבלי שוב.

רק בבוקר משגיחה מיה שכבר צריך ללכת לגן, יוצאת במהירות מבית סבתא עם הסליל של חוט הזהב שנשאר בידה, הולכת קצת לאיבוד, ואז נשכבת על האדמה וחולמת על סבתא כדי להיפרד ממנה, ופרפר זהב שמושך בחוט הזהב מעיר אותה ומוביל אותה "אל תוך שדות כלניות שבהם הלכו דובים,/ דרך מנהרות אגרטלים מפוארים/ בין שושנים ועצי דובדבן/ עד שהגיעו לשער הגן". איפה אמא? איפה אבא? האם לא דאגו לה? אילו היה זה סיפור רגיל, היה מקום לשאול שאלות כאלה ועוד רבות אחרות, אבל מדובר בסיפור חלומי, בהתרחשות פנימית בלבה ובדמיונה של ילדה מול אפשרות שהולכת ומתממשת של אובדן סבתה האהובה, והנחמה שהסיפור מציע היא ההמשכיות של חוט הזהב, חוט הדמיון והיופי, שאינו נעלם וממשיך לחיות בלבה של הנכדה. ספר קסום, שגם אם חלק מההורים אולי יתקשו איתו, כמוני, רוב הילדים יאמצו אל לבם (כפי שעשתה ילדונת בת חמש שהשאילה לי את הספר וכעת מתגעגעת אליו). הציורים היפים של מאיה שלייפר חלומיים וקסומים כמו הסיפור. ערכה: יעל מולצ'דסקי (32 עמ'). לבני 8-4.

דביר