ליאורה
רעיה טילינגר
הנה עוד ספר מצוין שכמעט פספסתי. למה? כי שמה של המחברת לא היה מוכר לי, כי שם הספר לא סקרן אותי, כי העטיפה מקבלת משמעות רק אחרי שקוראים את הספר (חבל – עטיפה אמורה לסקרן ולרמוז, לאו דווקא לייצג את התוכן). גם גב הספר מסגיר יותר מדי פרטים מהעלילה, במקום רק לגרות את הדמיון, ואם הבנתי על מה הספר – לשם מה לטרוח ולקרוא? אבל משהו בתמונת ילדי הגן, שהזכירה לי כנראה את ילדותי בשנות ה-50 בשכונת פועלים קטנה, גרם לי להיכנס אליו בכל זאת; ופתיחתו המוצלחת, האינטימית כל כך, משכה אותי להפוך עוד דף ועוד דף (לינק לפרק ראשון בהמשך) עד שנשאבתי פנימה בששון. כי ליאורה, הגיבורה המספרת את סיפורה בגוף ראשון, כל כך אמינה, כל כך אמיתית, ומספרת לך הכל בפשטות וללא שום גנדורים ישר לאוזן – כאילו היתה השכנה ממול, שבחיים לא חשבת שתתחברו, עד שיום אחד נכנסה רגע לבקש סוכר, ופתאום הפכתן למשפחה.
ואכן, יש הרגשה שכל מלה בספר אמת. אלמלא פרטי הביוגרפיה של רעיה טילינגר בגב הספר, שאינם תואמים את אלה של הגיבורה, הייתי מוכנה להתערב שמדובר בסיפור אמיתי, כי הוא יכול היה לקרות כמעט לכל מי שגדל והתבגר בארץ הזאת בעשורים הראשונים של המדינה. המנטליות, המוסכמות והלך הרוח היו ממש כאלה, ואם דברים דומים לא קרו במשפחות שלי ושלכם, אין ספק שקרו במשפחות שהתגוררו לא כל כך רחוק מאיתנו, ואולי אצל חברינו, ורק לא ידענו.
זהו ספרה השני של טילינגר, והוא עורר בי סקרנות לקרוא גם את הראשון. הייתי נותנת אותו במתנה לכל מי שזוכר את שנות ה-60 וה-70 בארץ, ולכן אביא אותו קודם כל לאמא שלי, היא כל כך תיהנה. ערכה: דפנה שחורי (204 עמ'). באתר "עברית" תוכלו לקרוא את הפרק הראשון ולהבין איך נשביתי, וגם לרכוש עותק דיגיטלי או מודפס בהנחה.
מטר