מְחַכִּים לְנִסִּים

ומה שקורה לו – אלה בעצם ניסים, ניסים ונפלאות! ילדה בתלבושת רכיבה מזמינה אותו לרכוב על חד-קרן, ילד מזמין אותו לבוא למגרש הכדורגל כדי לאמן את הרובוט שלו בבעיטות לשער, שני ילדים בבגדי ים מזמינים אותו לבוא לבריכת השחייה של סבתא שלהם, שמילאה אותה במילקשייק תות(!) – ולכולם הוא מסרב בנימוס, כי הוא מחכה לניסים. עד שעוברים שם ילד ואבא שלו ומזמינים אותו לטוס איתם לחלל, כדי לראות את כדור הארץ מבחוץ – וכאן סמרו שערותיו של הזאטוט שלצדי: "מה? הוא הולך לוותר על טיסה לחלל? אני לא מאמין!!" ובצדק: איכשהו השניים מצליחים לשכנע את הילד ("אל תדאג חבוב, אני בטוח שניסים יבין") לטוס איתם בחללית, ולאורך ארבע כפולות הם מרחפים בחלל החשוך ומציצים מבעד לטלסקופ הכי טוב בעולם, שדרכו אפשר לראות אפילו את השכונה של הילד! ואמנם, מבעד לעדשת הטלסקופ נראים הילדים בבריכת השחייה המלאה במילקשייק, הילד והרובוט במגרש הכדורגל, הילדה הדוהרת על חד-קרן – ומי זה הילד הג'ינג'י בפינה, שעומד ומחכה? – "ניסים!" צועק הגיבור שלנו מהחללית, והילד הג'ינג'י עונה: "לב! איפה אתה? קבענו!" ולב צועק אליו: "אני בחלל. חכה לי, אני בא". וניסים מחכה. עובדה, אפילו כשהילדה עם החד-קרן חולפת לידו בדרכה לראות את השקיעה, ניסים מסרב בנימוס: "אני מחכה ללב". וזה סוף הספר.