המסילה

הייתי רוצה לצטט פה כמה דוגמאות לקסם הזה, ולשם כך אפשר לפתוח עמוד אקראי. בבקשה, עמ' 19: "היינו כולנו אנשים בקרון ההוא, ולכן שרויים כולנו באותה טעות (...) חשבנו שמשום שאנחנו יכולים לחשוב 'הישארות הנפש' לא נמות, וכשהרוח באה והניעה את הענפים חשבנו 'עץ' ו'רוח', והתקשינו לחשוב על הפּרוּדות רצות ביחד ועל כל האנשים ויֶתר הבריות שהיא נושבת על פניהם ומבדרת פרוות ושערות של ראש ומחוֹשים. לא הבנו שלהיות עשויים חומר זה פלא, לא פחיתות כבוד, אבל בזה נראה שלא היה אפשר להאשים אותנו, רק את רוב תולדות הפילוסופיה המערבית (...) חשבנו שהעבר הוא חבל שנמשך מכל המעשים שנעוּצים עמוק מאחורינו כמו יָתֵד ומתעבֶּה, והתקשינו לראות אותו כמו שכבות של צבע שניכרות עד עומק המשטח". ובפסקה הבאה "מישהו השתעל בקול ומישהי התעטשה. אחר כך נמתחה לאורך הקרון מין דממה כזאת, דקה, כאילו עצרנו כולנו ועצר הכל. ואז באה הצפירה וכולנו נרעדנו לרגע – זה היה זיע אחד, משותף – וחזרנו". כן, כן. והסוף מדהים, מדהים, מדהים (157 עמ', ערך: מוטי פוגל). כעת בחצי מחיר באתר ההוצאה.