לס
לס

לס

אנדרו שון גריר

איך אפשר לא לאהוב את ארתור לס? לי נדמה שאי אפשר. גיבור הספר הזה, ששפת המקור בוודאי משתעשעת בלי סוף בשמו, Less (ואנו, הקוראים בעברית, יכולים בעיקר לנחש מתי ואיך) הוא אחת הדמויות האנושיות והמלבבות ביותר שיצא לי להכיר על נייר. סופר הומו בגיל העמידה כותב רומן שגיבורו הוא הומו מזדקן כמוהו, "הנע ונד בעיר הולדתו, ונזכר בעבר ופוחד מפני העתיד. סיפור נודד על השפלה וחרטה. שתיקתה של נפש גברית יחידה? ואולי זה בכלל לא עצוב אפילו?"

אלה הרהוריו של לס ביום הולדתו ה-50 במלון במרוקו, אחת התחנות במסע הנועז שארגן לעצמו סביב העולם כדי לשכוח מאהובו הצעיר והמתוק, שאותו שחרר נגד רצונו וכעת הוא מתחתן עם מישהו אחר - וכדי לסיים את הרומן החדש והנוקב שלו; ורק כעת, אחרי שאמרו ללס על כתב היד לספרו החדש (שהמו"ל שלו דחה, להפתעתו הרבה) ש"קשה לרחם על גבר לבן בגיל העמידה", הוא מבין סוף-סוף היכן טעה: הגיבור שלו "אינו גיבור. הוא טמבל".

ומאותו רגע הרומן שלו ניצל, כי את כל האירועים המעציבים שקורים לגיבורו הוא כותב מעתה בגוון מגוחך וקליל, ודווקא משום כך הם בוודאי מעניקים לו עומק - וכך אנחנו מבינים יותר גם את הספר שאנחנו קוראים. כי המספר הערמומי משחיל את עצמו מדי פעם לעלילה המדלגת בין יבשות, נופים, זכרונות ותקופות חיים; שכן הוא עצמו מכיר את ארתור לס, כך מתברר לנו אט-אט. ואחד הדברים הנהדרים בספר הזה הוא שנדמה שזהו יומן, ולא ספר, כי הוא מתאר כל כך הרבה דברים שבוודאי קרו באמת, כי הם כביכול לא שייכים לעלילה, אבל מוסיפים לה כל כך הרבה צבע. ואולי לכן כמעט כל ההמלצות על הספר משתמשות במלה "אנושי", ולא לחינם הוענק לו פרס פוליצר. במקרה שלו, ובוודאי כבר כתבו כך בביקורות בחו"ל, Less is much more. תרגם נהדר: יואב כץ. תענוג של ספר (272 עמ')

פן + ידיעות ספרים