אפשר לשבת באמצע?
סוזן סטרסר
איזה צחוק – אמנם תרגמתי את הספר בעצמי, אבל רק אחרי שדפדפתי בגרסתו העברית הכרוכה התלהבתי ממנו כמו שמגיע לו – פשוט כי סופסוף היה לי זמן להתעמק בנחת באיורים, כפולה אחרי כפולה, ולקלוט מה בעצם קורה בסיפור המתוק הזה. תבינו, הטקסט שתרגמתי מתאר את העלילה בשיא הקיצ-קיצור, ונועד רק למשוך את הקוראים הקטנים לדפדף הלאה (בעודם שקועים בדברים המעניינים באמת שקורים רק שם, באיורים) בעזרת משפט פתיחה קבוע – ששב ונקטע ממש לפני סופו, פעם אחר פעם.
ודווקא בשל כך, תראו איזה יופי: כל הסיפור כולו מתקיים רק בפריים אחד קבוע – לונג-שוט של הספה בסלון, שעליה וסביבה בנוי כל האקשן. ובכל זאת לא משעמם לנו (או לדמויות) אפילו רגע אחד, כי כל כך הרבה מתרחש מול עינינו! והציורים כל כך מצחיקים ויפים ומלאי חיים, ואיזה כיף לעקוב בכל כפולה מה השתנה לעומת הכפולה הקודמת, והאם שמנו לב בעוד מועד מי אכלה לעכבר המסכן בחשאי את הפופקורן וכעת מעמידה פני תמימה? אפשר לדפדף בספר שוב ושוב, כ מו שפעוטות אוהבים, ולגלות בכל פעם משהו חדש.
אז מה בעצם כתוב פה? כמעט כלום. בכל כפולה כתוב כמעט אותו הדבר, בגדול – אבל הו, הניואנסים בקטן! ואל תתנו לדפי הקרטון להטעות אתכם: ההמלצה מקוטלגת כאן אמנם לפעוטות, אבל גם ילדי גן יתענגו עליו. זהו ספר שמלמד את קוראיו, קטנים כגדולים, "לקרוא ציורים" (22 עמודי קרטון, מגרמנית: הח"מ, עריכה: רוני קנר-שניידר, כעת בהנחה נאה ברשת סטימצקי).
תכלת