שניים שבלוליים
יעל גובר, נֹעם ויינר
יעל גובר, עורכת ספרי ילדים ותיקה ומהוללת, הולכת וכובשת לה מקום כסופרת ילדים מן השורה. אחרי "דוקטור אף וזנב", ספר הביכורים המצוין שלה (שתיאר בחן רב את השפעתה המיטיבה של כלבת הבית על ילד חולה ועצוב) ו"המגפיים שהצילו את ירושלים" היפה שכתבה עם אביה (שניהם בהוצאת כנרת זמורה דביר), רומז ספרה החדש על גישה חדשה ומרעננת למשפחות שנחשבו פעם חריגות וכיום הן כמעט נורמה – הורים שכל אחד מהם גר בבית אחר. כי תראו מה זה, הפלא ופלא: בסיפור כלל לא מוזכרות מלים כמו "פרודים" או "גרושים", ובצדק רב – שהרי לילדי גן אין שום עניין בתוויות, אלא רק בעובדות שקובעות את שגרת חייהם; לעדי, גיבורת הסיפור, יש בית של אמא ובית של אבא, ויש לה ימים עם אמא וימים עם אבא.
אלא שבאותו יום שבו מתרחש הסיפור מגיע אבא לגן של עדי ביום של אמא, וזה מה שמניע את כל העלילה. כי בדרך החוצה מהגן אוספת עדי שבלול בכל יד, ומתכננת לתת אותם לאמא; וכשילד או ילדה מתכננים משהו, יש להם סיפור שלם בראש, והם נתקעים עליו מסיבותיהם שלהם ולא יוותרו עליו כל כך מהר, כידוע. האבא החמוד של עדי עושה כמיטב יכולתו להקליל את הסיטואציה – ממציא שיר קטן ומצחיק שעליו הוא חוזר מדי פעם לאורך הבילוי המשותף – ומצליח, כי כך הוא משדר לבתו שכדאי לקחת הכל בהומור, והיא אכן מפשירה אט-אט, אבל אגרופיה נותרים קפוצים, שהרי יש לה שבלול בכל יד.
אני לא אוהבת לקלקל הפתעות, אז אספר רק שבערב אמא מגיעה, כצפוי, והאגרופים נפתחים, אבל איך זה קורה ומה בדיוק קורה – את זה מוכרחים לקרוא בספר, כי הסוף נהדר. וכמה יפה מובלע בסיפור הקטן הזה הרעיון של "בית" – שיש בית כזה ובית אחר, ושבלולים שנושאים איתם את ביתם לכל מקום, והאגרופים הקמוצים שהיו בעצמם עוד בית לשבלוליים, שהיו בעצם משפחה, כי באחד האגרופים הסתתר גם שבלולון תינוק, ואיזה מזל שעדי לא ויתרה ולא פתחה אותם ושמרה שכולם יישארו יחד! והאיורים הנפלאים של נעם וינר שבתוכם מסתתרות הפתעות קטנות, כמו בובת הכלבלב שמציצה מהתיק של עדי ומעירה הערות, והכלבה יויו מ"דוקטור אף וזנב" שמבקרת בגינה הציבורית, וכל כפולה מאוירת מספרת עוד סיפור נוסף משלה. ספר מעולה לילדי גן, לא חשוב בכמה בתים ההורים שלהם גרים (24 עמ'), כעת בהנחה באתר ההוצאה.
כנרת