הילדה שניסתה

אם כי בסופו של דבר, ממש לא משנה מה היא ניסתה. הטקסט המינימליסטי לא מגלה כמעט כלום, פרט לעובדה שהילדה ניסתה – נגד כל הסיכויים, נגד כל הספקנים, הזלזלנים והלעגנים (שכוללים את ילדי השכונה, וגם חיות אמיתיות ודמיוניות) – לעשות משהו שהחליטה לעשות, ולבסוף הצליחה. האיורים שמתארים את התהליך הממושך והעקשני הם פרשנות פנטסטית (תרתי משמע) של הסיפור, ובעצם פנטסטיותם הם רומזים לקוראים הצעירים: הי, גם אתם יכולים! גם אתם יכולים לדמיין מה הילדה (חסרת השם, הידד) באמת עשתה כדי להשיג את מה שרצתה, ולדמיין גם מה אתם בעצמכם הייתם רוצים לעשות, ואולי לא העזתם עד עכשיו. ולא לחינם מתנוסס כבר באיור הראשון, שמתרחש ברחוב, השלט "רחוב הדמיון".