הילדה שניסתה
הילדה שניסתה

הילדה שניסתה

מאירה ברנע-גולדברג

הספר הזה כולו הפתעה אחת גדולה ומשמחת. אני אפילו לא יודעת ממה להתחיל, כי יש בו המון הפתעות וכולן שלובות זו בזו. נתחיל בשם: הילדה שניסתה... מה? גם כשמתחילים לקרוא עוד לא בדיוק יודעים מה היא ניסתה, וגם לא כשממשיכים ורואים כמה היא מתאמצת להצליח, למרות כל הקשיים. רק לקראת סוף הספר, בציור שבו היא מצליחה, מתברר מה ניסתה לעשות, ואם אתם חושבים שאגלה לכם, תשכחו מזה. תשיגו לכם ספר.

אם כי בסופו של דבר, ממש לא משנה מה היא ניסתה. הטקסט המינימליסטי לא מגלה כמעט כלום, פרט לעובדה שהילדה ניסתה – נגד כל הסיכויים, נגד כל הספקנים, הזלזלנים והלעגנים (שכוללים את ילדי השכונה, וגם חיות אמיתיות ודמיוניות) – לעשות משהו שהחליטה לעשות, ולבסוף הצליחה. האיורים שמתארים את התהליך הממושך והעקשני הם פרשנות פנטסטית (תרתי משמע) של הסיפור, ובעצם פנטסטיותם הם רומזים לקוראים הצעירים: הי, גם אתם יכולים! גם אתם יכולים לדמיין מה הילדה (חסרת השם, הידד) באמת עשתה כדי להשיג את מה שרצתה, ולדמיין גם מה אתם בעצמכם הייתם רוצים לעשות, ואולי לא העזתם עד עכשיו. ולא לחינם מתנוסס כבר באיור הראשון, שמתרחש ברחוב, השלט "רחוב הדמיון".

אז גם הציורים היפים הם הפתעה גדולה, ובכל אחד מהם מסתתרות שפע הפתעות קטנות, שרק הולכות וגדלות מכפולה לכפולה. וגם דמותה של הגיבורה (תרתי משמע) המאוירת – ממושקפת, גוצה ונחושה שאין דברים כאלה – לא דומה לשום סטריאוטיפ של "ילדה מתוקה"; והתהליך המפרך והלא-ייאמן שהיא עוברת בדרך להגשמת השאיפה, שבסופו מתברר שכל המזלזלים בכלל "ידעו מראש" שהילדה תצליח, אלא מה; ומי שמכיר את מאירה ברנע-גולדברג מהטורים שלה בתקשורת או בפייסבוק יודע שהספר הזה הוא בדיוק עליה, ומצדיע לה בלב. אח, ללקק את האצבעות שמדפדפות בו, עמוד-עמוד. קטנטונת בת ארבע התאהבה בספר ודרשה שיקראו לה אותו שוב ושוב, ובצדק. נסו ותיווכחו (ערכה: יעל גובר, 32 עמ').

כנרת