תעלול
תעלול

תעלול

דומניקו סטַרנוֹנֶה

איזה איש, הסבא הזה, שלא אוהב שקוראים לו סבא. איך הוא מכניס אותך לתוך הראש שלו בצלילות מפוכחת. מספר על כל בדל מחשבה שעוברת לו בראש, ישר עם עצמו עד כאב, כולל ברגשותיו כלפי בתו, כלפי חתנו, כלפי נכדו בן הארבע, שלפעמים הוא שונא אותם. לראשונה בחייו הוא נדרש לשמור על נכד שהוא בקושי מכיר, בשלב בחייו שבו תהילתו כבר מאחוריו, ורק כעת הוא מתחיל להכיר במצב, להשלים איתו, להודות בו – ועדיין לא מוותר על הייחוד שלו כאמן, כאדם.

וזאת הרי הסיבה לקרוא ספר, לא חשוב על מה הוא מספר. לא חשוב אם הנושא קרוב ללבך, או אם הגיבור או הגיבורה הם דמויות שקל להזדהות איתן. השאלה היא איך הסופר או הסופרת בוראים את הדמות שלהם, ואיך הם מאפשרים לך הקוראת להיכנס להם לראש. אם הם עושים זאת ביושר לבב, בלי להתאמץ לשאת חן או להרשים, אלא מניחים לדמות שלהם לחיות, לנשום, לדבר חופשי מתוך הלב – את נלכדת ברשת. וזה מה שעושה כאן הצייר הקשיש, שנקלע למצב חדש ובלתי מוכר, כלוא במשך ימים בבית ילדותו בנפולי, שממנה ברח כדי להתבדל מסביבת העוני והפשע לעבר שאיפות גַדלוּת, עם ילדון בלתי-צפוי, זָר לו ועם זאת מוכָּר, ומתמודד בעל כורחו עם שאלות קיומיות שבריחה מהן היא עיוורון.

אבל שלא תטעו – ממש כיף לקרוא את הספר הזה, והוא משעשע לא פחות משהוא חכם. שלושה אנשים שנתקלו בו אצלנו פתחו אותו סתם בהיסח הדעת (הפורמט המתוק של "הסדרה הקטנה" פשוט עושה חשק לדפדף, שלא לדבר על העטיפה הנהדרת שעיצבה עדה ורדי) וכולם נשבו ישר על ההתחלה ולא רצו לעזוב, עד שהבטחתי להם שתורָם אוטוטו יגיע; וכל שאר הפרטים בכריכה האחורית שבצילום. תרגמה מעולה מאיטלקית: שירלי פינצי לב (264 עמ'). תקראו את הפרק הראשון ותבינו: https://tinyurl.com/y54ttb65 .

כתר