אושר של זאב
פאולו קונייטי
זהו סיפור קטן, שכמעט לא קורה בו שום דבר, אבל הוא מלא וגדוש באנושיות ובמה שהזמן מחולל ומעולל לטבע, לנוף, לבעלי החיים, לבני אדם וליחסים ביניהם, והקריאה בו מספקת חוויה שלמה ומענגת. זה הספר השלישי שקראתי וכתבתי עליו בחודש האחרון שהמלה "אושר" מופיעה בשמו (לצד "אושר" ו"משהו מעבר לאושר"), והפעם זהו "אושר של זאב" – אבל עד כמעט סוף הספר לא ברור מדוע נבחר לו השם הזה. העלילה מתרחשת בכפר איטלקי נידח בהרי האלפים בשם פונטנה פרדה, ולקראת מחצית העלילה אמנם מופיע באזור זאב בודד; אבל ההקשר שלו לעלילה, כמו גם הצירוף עצמו, מופיעים רק ממש בסוף, כמעט בעמודים האחרונים. וכשזה קורה, את קולטת עד כמה הספר הזה יפה ועמוק.
תרשו לי לצטט, כי זה ממש לא ספוילר, רק מתאבן ליופיו ולחוכמתו של הכתוב: הגיבור "קרא פעם שעצים, שלא כמו בעלי חיים, אינם יכולים לנדוד כדי לחפש את האושר במקום אחר. עץ חי במקום שבו נפל הזרע שלו. כדי להיות מאושר הוא צריך להסתגל לַמקום. את הבעיות שלו הוא פותר בַּמקום, אם הוא מסוגל, ואם אינו מסוגל, הוא מת. האושר של אוכלי העשב לעומת זאת הלך בעקבות העשב(...). הזאב ציית לדחף מובן עוד פחות(...) הוא חיפש תמיד יערות חדשים, תמיד מעֵבר לרכס הסמוך, בעקבות ריח של נקבה, יללה של להקה או שום דבר ברור כל כך. הוא הביא עימו שיר של עולם צעיר יותר, כפי שכתב ג'ק לונדון".
כי כן, הגיבור עצמו הוא סופר בנשמתו, ואולי גם קצת זאב בודד. כשהוא מגיע לפונטנה פרדה הוא הופך לטבח שמאכיל את האלפיניסטים וחובבי הסקי, מתחבר עם נהג של "חתול-שלג" (רכב לגריפת שלג) ומתאהב במלצרית סילביה, נשמה חופשית לא פחות ממנו. היחסים בין הדמויות מתוארים במשיחות מכחול מעטות ועדינות, המעוררים בקוראת שפע של דמיון ורגשות; וכל זה לא היה מתאפשר אלמלא התרגום המעולה של שירלי פינצי לב. רוצים לדעת עוד? קראו את הכריכה האחורית, או את הפרק הראשון באתר "עברית". יופי של ספר, שמזג האוויר בו קר כל כך שאולי הוא יכול לתפקד גם כמזגן בלילות הקיץ החמים (הסדרה הקטנה, 210 עמ', עורכת התרגום: דניס הרן בן-דור).
כתר