ואני אומרת, לא!
ואני אומרת, לא!

ואני אומרת, לא!

דבי לוי

הלוואי שהייתי קוראת את הספר הזה כשהייתי קטנה. הלוואי שידעתי אז שאפשר ורצוי להתנגד גם לדברים המקובלים, שמותר לערער על הוראה שמונחתת עלייך מגבוה, שנכון להגיד לא גם אם "כך עושות כולן". וכמה טוב לילדות של ימינו, שמרביתן גדלות לתוך מציאות מתפתחת של שוויון זכויות, כאשר תקרת הזכוכית שוב אינה מוכחשת אלא רק מחכה שינפצו אותה, שאין להן מושג מה עברו קודמותיהן בדרך להשגת זכויות בסיסיות, שכיום נראות מובנות מאליהן.

אתמול, כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, תהיתי מה יחשבו כיום קוראות צעירות על משפט כמו "בשנות ה-50 של המאה ה-20 רק בנות מעטות למדו באוניברסיטה", או על כך שעריכת דין נחשבה אז למקצוע שאינו מתאים לאשה. הרי כל זה נשמע כמו מעשייה פרהיסטורית, שלא רלוונטית לחיינו כיום (הלוואי שכך היה באמת), את מי זה מעניין? אבל הספר כתוב ומעוצב בצורה כל כך חיה ומרתקת, ודמותה של רות ביידר גינסבורג מרשימה כל כך, שאין שום חשק לסגור את הספר אלא רק להמשיך לקרוא עוד ועוד.

כן, מותר וצריך להתנגד – בכל רמ"ח אברייך ושס"ה גידייך – כשאת נתקלת בעוולה, באי-צדק, בכל דבר מקומם. כולנו רואים כיום את תוצאותיה של מציאות שבה מעט מדי אנשים מחו נגד עוולות והשלימו עם מצבים מסמרי שיער, והספר הזה הוא לגמרי השראה. הוא כתוב מעולה, מתורגם נהדר (שהם סמיט ואמנון כץ), מצויר להפליא ומעוצב בחוכמה, וכל-כולו אומר – כן, אנחנו יכולות. ספר חשוב מאין כמוהו לילדות ולילדים בגן ובכיתות יסוד, בני 10-5 (48 עמ'). וכל מה שהחסרתי לעיל בסקירתי הקצרה השכילה מרית בן ישראל הנפלאה לראות ולכתוב (כדרכה) בבלוג המעמיק שלה, "עיר האושר", כאן: https://maritbenisrael.wordpress.com/…/%D7%9E%D7%9E%D7%94-…/

כנרת