על השעות השבורות
ריקי כהן
קשה לי להסביר גם לעצמי מה הספר הזה עשה לי. אולי מפני שהכרתי פעם את הסופרת, היכרות שטחית אמנם אבל בכל זאת, מפגישותינו הנעימות המעטות לעולם לא הייתי מעלה בדעתי שיש לה היסטוריה מזעזעת כזאת. וכבר קראתי דיווחים ספרותיים מצמררים ומחרידים על ילדותן של כותבות מוכשרות, בגוף ראשון, אבל כזה אף פעם לא קראתי. אולי מפני שריקי כהן מצליחה באמת "לדווח" – כאילו ביובש, כאילו בריחוק, ובכל זאת בזכוכית מגדלת רגישה ומדויקת להדהים – על ילדות והתבגרות בצל אמא חולת נפש ומיוסרת, ובעקבות זאת נידוי חברתי אכזרי כל כך שלה, כילדה וכנערה, שאת נחרדת. ובא לך לרוץ כל הדרך עד אליה ולחבק אותה, ולהגיד לה שהיא גיבורה יותר מכל הגיבורות ושלא ידענו שיש דברים כאלה, שלאף אחד לא מגיע לחיות ככה, לא לאמא שלה ולא לאבא שלה ובוודאי לא לה עצמה.
קשה לי גם להבין איך כותבים סקירה על ספר כזה, איך אפשר לכתוב עליו במלים רגילות, לספר מה קורה בו. הוא כל כך אחר מכל ממואר, והכתיבה של ריקי כהן כל כך בלתי רגילה, המלים שלה חדות וצלולות כמו שברי זכוכית, מעלות תמונות מהעבר כמו קליידוסקופ עצוב-עצוב, ואי-אפשר לספר מה קורה בספר, רק לקרוא בגרון חנוק. והכי נוגע ללב בעיניי שמכל הסיפורים האלה, מכל הפלאשבקים הכואבים והמכאיבים, מכל הפחדים של הכותבת עצמה להיות חלילה כמו אמא שלה, בכל זאת עולה ממנה חמלה עצומה (ובעצם, אהבה) כלפי חייה הטרגיים, המוחמצים, של אמא שלה, יחד עם פליאה מתמדת על כך שהיא עצמה הצליחה לבנות לעצמה בית ומשפחה ועבודה וחיים נורמליים, נגד כל הסיכויים.
לא רציתי לגמור לקרוא את הספר הזה, משכתי את הסוף במשך ימים, ולו כדי ללוות אותה עוד קצת, להמשיך לגעת במסע המופלא הזה, הלא-ייאמן, ה"יובשני" כביכול והמרגש כל כך, של פרידה מאמא אומללה. כבר אמרו חכמים: השיעור האמיתי שלנו בחיים, החסד הגדול ביותר שנוכל לעשות לעצמנו ולמשפחתנו, הוא להעניק להורינו את מה שהם החסירו מאיתנו בילדותנו. כן, זה לגמרי לא פשוט, אבל כל כך נכון, ואם כך, ריקי כהן עשתה את זה בענק – אם לא בחייה של אמה, הרי לאחר מותה. בעיניי זהו ספר חובה, גם לנוער, הייתי מכניסה אותו לתוכנית הלימודים בתיכון (124 עמ', ערכה: נגה אלבלך). 46 שקל במבצע באתר ההוצאה, שמציע גם טעימה מהספר.
הקיבוץ המאוחד