המלך צב-צב

ובכן, הכל היה נחמד בארץ שבקצה העולם, עד שהמלך התחיל לקבל תיאבון ואמר: "הָאֶבֶן הִיא כֵּס מַלְכוּתִי, וּוַדַּאי/ אֶרְאֶה מֵעָלֶיהָ הַרְבֵּה – אַךְ לֹא דֵּי (...) אִם אַגְבִּיהַּ לָשֶׁבֶת, אֶשְׁלוֹט בַּמֶּרְחָב!/ אֵיזֶה מֶלֶךְ אַדִּיר יִהְיֶה אָז צַב-צַב!" ומיד סידר לעצמו הגבהה בעזרת נתיניו, שטיפסו זה על גבו של זה כדי להרים את מלכם מעלה-מעלה, ואז עוד מעלה ועוד מעלה, וכשהעם התלונן הוא סירב לשמוע, אדרבא, עוד הוסיף והגביה את מושבו, והצבים לא העזו להמרות את פי המלך והמשיכו להתנדב כדי להגביה אותו, עד שנמאס לצב התחתון, זה שנשא על גבו את כל הקונסטרוקציה: "אוֹתוֹ צָב שֶׁשְּׁמוֹ מַק/ אוֹתוֹ שֶׁרֶץ בֵּן שֶׁרֶץ,/ הֶחְלִיט כִּי מַסְפִּיק לוֹ, וּבְלִי כָּל דֶּרֶךְ-אֶרֶץ,/ בְּלִי הַדְרַת פְּנֵי מַלְכּוֹ, אָמַר: 'דֵּי! בֶּאֱמֶת!'/ וְשִׁהֵק –/ וְכֵס הַמַּלְכוּת הִתְמוֹטֵט!"