דנית הביישנית ודניאלה אין-דומה-לה

גם גיבורת הספר החדש היא ילדה שעוברת דירה – הפעם מהעיר למושב, ועוד באמצע השנה. לחרדות שלה מפני קשיי ההתאקלמות בחברת הילדים הזרה נוספות דאגות כלכליות, כי אבא פוטר מהעבודה ואין מספיק כסף והדירה החדשה ממש פצפונת, אבל דנית לא רוצה להכביד על הוריה ולכן ממעטת לשתף אותם בקשיים שלה. בכיתתה החדשה במושב יש ילדה חמודה, צחקנית ואהובה על כולם בשם דניאלה, שהמורה קוראת לה "דניאלה אין-דומה-לה", ובאחת ההפסקות דנית כה מופתעת כשדניאלה מזמינה דווקא אותה לשחק, שהיא שותקת ולא מצליחה לענות – וכך זוכה בכינוי "דנית הביישנית". כאן המקום לציין שאלה לא החרוזים היחידים בספר, אדרבא: אחד הדברים המלבבים בסיפורה של ניצן הוא שכמעט כולו מחורז – בטבעיות ובחינניות, בלי לעשות מזה עניין, בלי לחלק לשורות קצרות, בלי לאנוס ולעוות אף משפט כדי שיתחרז, ובלי מלים שנדמה שהוצנחו לטקסט רק לצורך החרוז. למען האמת, קראתי לא מעט פסקאות עד ששמתי לב שלא סתם חלק מהמשפטים מתחרזים "כאילו במקרה" – אלא כל הספר כולו מחורז בקלילות אגבית, וזה פשוט מקסים. למשל: "אבל הדירה עוד היתה החלק הקל – בית הספר החדש לא היה פשוט בכלל. צחוקים ודיבורים רמים וצעקות, מהומה ודחיפה ואפילו מכות, חצר שונה, שעורים אחרים והמון פרצופים חדשים וזרים. ביום הראשון דנית כל כך נבהלה עד שלא הצליחה להגיד מלה. כשנועה המורה אמרה 'תכירו, זאת דנית, התלמידה החדשה', דנית הסמיקה והתביישה. בהפסקה, כשכולם השתוללו בחצר, היא רצתה להסתתר. למזלה מצאה את פינת היצירה, שם יכלה לשבת לבדה ולצייר". אז מה קורה בהמשך לדנית הביישנית? ובכן, דניאלה החמודה באמת מתחברת איתה, והן הופכות לחברות טובות ואפילו עוברות יחד הרפתקה לא פשוטה, שבה דנית מתגלה כגיבורה. "אבל דנית הגיבורה זה לא חרוז בכלל," אמר ילד אחד, ודניאלה עונה לו: "זה לא חרוז, אבל זאת האמת!" ואחרי כמה ימים "כבר לא קראו לה 'הילדה החדשה' ולא 'דנית הביישנית' ולא 'דנית הגיבורה' ולא 'דנית הכשרונית', פשוט דנית".