טלי מתחת לשולחן

הנה, גם לטלי הקטנה היה מין בוקר קוצני כזה, כשנכנסה עם כל המשפחה לבית של סבא וסבתא בפרצוף כועס ולא אמרה שלום ולא הסכימה להוריד את המעיל, וכשסבתא אמרה לה בחיבה לא להיות קוצנית כמו קיפודה, החליטה להיות קיפודה דווקא ודווקא, ונכנסה אל מתחת שולחן האוכל הגדול ושם נשארה. אלא שעד מהרה עברו כל האחרים להתעסק בענייניהם ובאכילה, ושכחו שיש להם מתחת לשולחן קיפודה, שנאלצה לפיכך להסתפק בפירורים שנופלים על הרצפה, והתנוחה המקופלת כבר התחילה להציק לה. ולפתע – הפלא ופלא, בצעד בוגר, נדיב ומרגש – מצטרפת אליה בת-דודתה הצעירה שירה, שמחליטה להיות קיפודה יחד עם טלי, וצעד אחר צעד משכנעת אותה "לרדת מהעץ": תחילה שתיהן פושטות את המעילים ("את עדיין תהיי קיפודה!" מבטיחה שירה), אחר כך אוכלות קינוח טעים מתחת לשולחן ("את עדיין תהיי קיפודה!") ואפילו יוצאות מתחת לשולחן ומשחקות ("את עדיין...!") וגם בציורים יש לילדות עדיין אף קיפודי, אבל הוא נעלם תוך כדי משחק עם שאר הילדים – משחק כל כך מהנה ומרעיש, שסבתא יוצאת מחדרה ומתלוננת שהרעש הפריע לה לנמנם, ואז היא מתיישבת בכורסתה והופכת (בזכות החלוק המנומר שהיא לובשת) לנמרה כועסת. וכעת טלי כבר יודעת איך לפייס חיות כועסות, כולל את סבתא שלה. אח, איזה מותק של סיפור!